Search
Close this search box.

makor rishon logo 3

פרשת ויקהל-פקודי: חוויה מתקנת לטראומת העגל

ההיענות של עם ישראל לבניית המשכן מזכירה את ההתנדבות למעשה העגל. אך בעוד העגל נעשה תוך פורקן ואקסטזה רגעית, המשכן נבנה על אדני חוכמת הלב

פורסם במוסף שבת, מקור ראשון כ”ו באדר תשפ”א (10.3.21)

%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA %D7%91%D7%99%D7%9C%D7%99 %D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F 1

פרשות ויקהל־פקודי מוקדשות לביצוע הצו שניתן בפרשות תרומה ותצווה. בין הצו ובין מילויו מפרידה פרשת כי־תשא, ששיאה במעשה העגל. פרשת ויקהל פותחת באיסוף זהב, כסף ושלל חומרים יקרי ערך לבניית המשכן. המילה “לב” חוזרת בה פעמים רבות, בצירופים שונים: חכמת לב, נדיבות לב, נשיאת לב. ביטויים אלה ממחישים כי בניית המשכן נעשתה מתוך התמסרות עזה ורוח התנדבות רבה.

אך בין אם נרצה ובין אם לאו, תמונות של התנדבות אחרת, קשה והרת אסון, צפות ועולות נוכח זאת: “וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם… וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה” (לב, ג). גם בחטא העגל נאסף זהב רב. גם אז היה רצון עז לתת למען הא־לוהים. במה נבדלת ההתמסרות במשכן מן ההתמסרות ההיא, אז מסביב לעגל?

מבלי לומר זאת במפורש, מלמדת התורה כי המשכן איננו עגל. זהבו איננו אותו זהב. בחוטים עדינים טווה התורה פערים מהותיים בין שני המעשים, המובילים אל ההבנה כי בין זהב העגל ובין בניית המשכן מפריד קו חד וברור.

בשני המקרים ישנה תחושה של רצון העולה על גדותיו. את המסירות לעגל מבטאת התורה באמצעות סגנון מהיר ופעולות קצרות. אהרן ציווה והעם מיהר להביא את זהבו. את המסירות למשכן מביעה התורה באמצעות פירוט וחזרות. כל נזם וכל כלי זהב זוכים לתשומת לב מיוחדת. נוצרת תמונה של מחנה שכל הווייתו נתינה.

כה רבה הייתה התרומה, עד שהעושים במלאכה פנו אל משה בבקשה שיעצור את השיטפון. הלשון “וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא” (לו, ו) מבטאת עד כמה קשה היה לעם לחדול, כמה כאבה ההימנעות. מדוע צריכים היו העושים במלאכה להאיר את עיניו של משה? האם לא הבחין בעצמו כי רבתה התרומה? נדמה לי כי משה לא היה מסוגל לעצור את המתנדבים. הוא הביט בעם היוצא מגדרו, ולא היה מסוגל להורות להם לעצור. מתוך נזמי הזהב והאבנים הטובות ראה משה את הבקשה הכנה לתקן את המעוות.

ההבדל הראשון, אם כן, בין מעשה העגל לבניית המשכן, הוא תיאור קצר ומהיר לעומת תיאור ארוך ואיטי. להכנת העגל מקדישה התורה חמש מילים, “וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה”, לבניית המשכן ארבע פרשות. אקסטזה היא מלאת עוצמה, אך גם רגעית וחולפת. פעולה הנובעת מעומק הלב היא מתונה יותר, אך האש שהיא מבעירה לא תדעך במהרה.

הבדל נוסף עולה מתוך המילים עצמן: בתיאור הבאת הזהב לעגל נוקטת התורה בלשון קשה: “וַיִּתְפָּרְקוּ”. ההתפרקות הסוערת, האקסטטית, מבטאת נכונות אדירה, אך יש בה גם משהו אפל, קשה. לעומתה, בתיאורי יצירת המשכן חוזרת הלשון “חכמת לב”. ביטוי עדין המכיל מסירות אין קץ יחד עם תבונה ופעולה מושכלת. אין זו אקסטזה מאיימת והרסנית, אלא תנועה רכה, שעל אף היותה מחושבת היא מלאה רגש. האש של העגל היא אש שורפת; אש המשכן לעומתה מלטפת בחום.

פער נוסף בין מעשה העגל ובין בניית המשכן הוא מקומו של העם בעשייה עצמה. במעשה העגל העם לא היה שותף ליצירה, אלא רק סיפק את חומריה. בבניית המשכן היה העם שותף מלא. ייתכן כי מטרת החזרה בפרשה על מה שנאמר כבר בפרשות הקודמות היא מתן מקום של כבוד לכל איש ואישה, לכל חרש, לכל טווה ולכל אורגת. מקומו של איש לא נפקד.

אלוהות לפי הזמנה

עד כאן הבדלים הנוגעים ביצירה, אך ישנו הבדל נוסף הנוגע במהות.

בסופה של פרשת פקודי שורה שכינה במשכן, אולם כאן נקטעים הדברים והמשכם יגיע רק בפרשת ויקרא, כאשר מתוך האוהל יקרא ה’ אל משה. מיד לאחר המילים מלאות ההוד “וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן”, מופיעים פסוקים הנוגעים למסעם של ישראל במדבר, ושלכאורה אינם קשורים לא להשראת השכינה בבית ולא להקמתו: “וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ”. מה עניין מסעם של בני ישראל אצל יום הקמת המשכן?

נראה כי נקודה זו קשורה אף היא בחטא העגל. גם עשיית העגל נוגעת בשאלת ההליכה במדבר. העם האבוד פנה אל אהרן וביקש: “עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ”. זו תמצית הבקשה. זהו מוקד הכמיהה. אל שילך לפנינו.

הן למשכן והן לעגל, להבדיל, היה תפקיד מרכזי בהנחיית ובהובלת העם במסעו במדבר, אלא שכאן מצוי בעיניי הבדל מהותי. העגל נוצר על מנת שילך לפני העם במדבר. העם שיצר את העגל מצווה עליו להוליכו. על האל החדש לספק את רצונות עמו. אלוהות לפי הזמנה. המשכן והענן שעליו, לעומת זאת, משרטטים תמונה אחרת. תפקידו של המשכן במסעם של בני ישראל הוא להכתיב את הקצב. “עַל פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה’ יִסָּעוּ”. כאן אין תביעה כלפי האל, אלא התמסרות, הרכנת ראש והיענות. על פי ה’.

נקודה זו עשויה לתת פשר גם לפתיחתה של פרשת ויקהל במצוות השבת. פתיחה זו אינה קשורה לכאורה ליתר תכני הפרשה, והופעתה במקומה אינה מובנת. לאור הפסוקים החותמים את הספר, שעל פיהם המשכן הוא ביטוי לנכונותו של האדם לכוון את מעשיו על פי קריאתו של האל, הרי שיש כאן יסוד משותף. המשכן כנקודה במרחב והשבת כנקודה בזמן מספרים יחד את אותו סיפור: שישה ימים מוזמן האדם ליטול חלק בבריאה, לצאת לכל מסעותיו. “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱ־לֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה”. ביום זה נעצר המסע, ואנחנו נדרשים לחנות. החניה והיכולת לעצור יוצקות תוכן מחודש למסע כולו, והופכות אותו למסע על פי ה’.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}