חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

makor rishon logo 3

פרשת כי תשא: חטא העגל הוא הניאוף האמוני

השקיית העם באפר העגל מזכירה את טקס האישה הסוטה. כמו שם אולי גם כאן היה זה מבחן לנאמנותם של ישראל, לקראת מחילה וכריתת ברית מחודשת

פורסם במוסף שבת, מקור ראשון כ”א באדר תשפ”א (5.3.21)

%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%AA %D7%91%D7%99%D7%9C%D7%99 %D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F 1

פרשת כי־תשא היא מהפרשות הכואבות בתורה. מבניית המשכן אנו עוברים במעבר חד, חד מדי, אל חטא העגל. רגע אחד עוד הרמנו תרומה, שחקנו קטורת, וברגע הבא פרקנו את נזמי הזהב ויצרנו עגל מסכה. הפער החריף הזה נחווה במיוחד באמצעות דמותו של משה, השוהה מזה ארבעים יום בראש ההר, אדם־מלאך. באבחה של רגע, התמונה האידילית תיקטע: “לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ”.

תגובתו של משה משתרעת על פני שלושת הפרקים הבאים, והיא כוללת תחינות שונות, הריגת החוטאים, ומעמד שכולו פלא בנקרת הצור, שבסופו יזכה בלוחות האחרונים. בתוך כל זאת, כמעט נבלעים שני כתובים המתארים את תגובתו המיידית בעת רדתו מן ההר:

 וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

סדרת פעולות זו מסקרנת, ומהווה סיפור בפני עצמו. הדרך לפענוח המעשה עוברת בעיניי בזיהוי הזיקה שבינו ובין פרשה אחרת: פרשת אישה סוטה (במדבר ה).

הזיקה בין טקס הסוטה ובין פעולותיו של משה ניכרת הן בתכנים והן בצורות לשוניות מיוחדות. ראשית, עצם ההשקיה: הכהן משקה את הסוטה, ומשה משקה את ישראל. שנית, בשני המקרים נוצקת אל תוך המים תמציתו של החטא: אל המים שתשתה הסוטה נמחות מילותיה של מגילת האָלות, וישראל ישתו מים שבתוכם אפרו של העגל השרוף. השימוש באפר העגל ששרף משה, מזכיר את נתינת עפר המשכן אל תוך המים שתשתה הסוטה.

מבחינה לשונית מהדהדות מילותיו של משה “מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”, לפעולת הכהן “וְכָתַב… וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים”. גם המילים הקשות המופנות כלפי אהרן, “וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן”, מקבלות מטען נוסף כאשר משווים אותן לפריעת ראש הסוטה על ידי הכהן. אולי גם הלשון שתופיע בסוף המעמד בנקרת הצור, “וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה”, רומזת להבטחה לאישה שלא חטאה: “הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים”.

בטרם נעסוק במשמעותה של זיקה זו, יש לתת את הדעת לכך שמעשה חטא העגל בחומש דברים מסופר באופן שונה: “אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב… וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר”. אין כאן השקיה, אלא שריפה של העגל והשלכת אפרו אל נחל. גם כאן מהדהד טקס מקראי, אך הפעם אין זו השקיית הסוטה אלא טקס עגלה ערופה – טקס הנערך במקרה של רצח בלתי מפוענח. במקרה זה נדרשים זקני העיר לרדת אל נחל איתן, לערוף שם עגלה, ולרחוץ את ידיהם במי הנחל. דם העגלה, המסמל את דמו של הנרצח, נשטף עם מי הנחל הלאה משם. כך ניסה משה לעשות גם ביחס לעגל – עגלה ממין זכר. שרפתו והשלכת אפרו אל הנחל מסמלות את סילוק החטא ממחנה ישראל.

תכליתו של טקס עריפת העגלה היא קבלת אחריות, יצירת מציאות חברתית שבה לכל כאב ולכל עוולה ישנה כתובת. רגע לפני הכניסה לארץ זוהי הדרישה שיציב משה גם אל מול עוולות שבין אדם לחברו, כפי שמלמדת פרשת עגלה ערופה, וגם אל מול חטאים שבין אדם למקום – כך נלמד מהעתקת מודל עריפת העגלה אל חטא העגל. גם במישור זה, טענת “לא נודע” איננה קבילה.

אך זאת כאמור, בספר דברים. מדוע במקומנו, סיפור חטא העגל רומז לטקס השקיית הסוטה?

כתם חיצוני

ראשית, ההשוואה למעשה הניאוף מבהירה את חומרת המעשה. הזיקה בין עבודה זרה לניאוף חוזרת רבות במקרא. פעמים אין־ספור מתארים הנביאים את בגידת העם בא־לוהיו באמצעות מושג הזנות. במקרה שלפנינו משה מממש את המטפורה הלכה למעשה: העם שסטה ישתה ממי המרים.

אולם, יש כאן גם יותר מכך: טקס השקיית הסוטה הינו טקס מבחן, טקס שתכליתו התרת הספק. שוב ושוב חוזרת התורה, גם במחיר של סרבול תחבירי, על סימן השאלה הגדול המרחף מעל הפרשה: “וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה”. ובהמשך: “אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים… וְאִם לֹא נִטְמְאָה.. וְנִקְּתָה”. בצד התוכחה הנוקבת לאישה שסרחה, מציגה התורה את האפשרות השנייה שלפיה אין כאן מעשה של ניאוף, ולפנינו ניצבת אישה כשרה.

תכלית השקיית הסוטה היא בירור הספק. באמצעות המים ניתנת לאישה האפשרות להשמיע את קולה ולטעון לחפות. בעיניים מודרניות הפרשה איננה קלה לקריאה, אך בעולם העתיק על פי רוב לא זכו נשים להזדמנות זו.

ייתכן כי פרשתנו מבקשת לספר כך גם את סיפור חטא העגל: אכן חטאנו, מעלנו מעל, ולכך יתייחסו הכתובים בהמשך. אך האם מעלנו בברית עצמה? את הספק הזה מבקש משה להתיר עם רדתו מן ההר.

השקיית הסוטה בפרשתנו, כלומר עם ישראל, מסתיימת בלא כלום. העגל, כך חושף משה, הינו כתם כבד, אך כתם חיצוני בלבד. המים המרים באו בקרב בני העם, אך לא פעלו עליהם את פעולתם הקשה. במעשהו קיים משה בישראל את הכתוב “ואת כי לא שטית”. ההדהוד לטקס הסוטה הינו כתב הגנה שעורך משה טרם עלייתו לבקש כפרה.

זאת ועוד, בסופה של פרשת סוטה ישנה הבטחה לאישה העומדת המבחן: “ונקתה ונזרעה זרע”. ההבטחה לפרי בטן לאחר ענן החשדות הכבד, היא הביטוי המקראי לחידוש הברית בין האיש לאשתו. שוב, בעיניים בנות זמננו הדברים אינם פשוטים, אך דומה כי בעולם העתיק זוהי הבטחה לעתיד ולתקווה. גם פרשתנו מסתיימת בחידוש הברית שבין ה’ לישראל ובנתינת לוחות חדשים, כלוחות הראשונים ששיבר משה. ייתכן כי חידוש הברית התאפשר הודות להשקייתם של ישראל במי העגל המרים. בעמידתם במבחן המים, החל משה לחקוק את הלוחות האחרונים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}