פרשת תצווה: קרובים רחוקים
התורה מזמינה את הכהנים לבקר בהיכל ה', אך רק לאחר שהם מטהרים ומצניעים את גופם. פעמוני המעיל של הכהן הגדול נועדו אולי לשמש תזכורת עצמית מתמדת
פורסם במוסף שבת, מקור ראשון י"ב באדר תשפ"א (24.2.21)
פרשת תרומה עסקה בבניית בית לה', ואילו פרשת תצווה עוסקת במשרתים בו. ראשיתה בבגדי הכהנים, והמשכה בקידושם לעבודה. בתוך התרוממות הרוח של בניית בית לשכינה, בולטות שלוש אזהרות, שרוח אחרת נושבת מהם: רוח של סכנה.
בפעם הראשונה מופיעה אזהרה ביחס למעילו של אהרן:
פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב… וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת.
וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה… וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו… וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ.
האזהרה השלישית מופיעה בסמוך, בראשיתה של הפרשה הבאה, במסגרת הצו על עשיית הכיור:
בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ.
לפנינו אם כן שלוש אזהרות: שתיים מהן נוגעות לבגדי הכהן, והשלישית לשמירת גופו בטהרה. מדוע דווקא נקודות אלה הן שטומנות בחובן סכנת מוות?
לא להרגיש בבית
נעיין באזהרות עצמן: נראה כי האזהרות קשורות לשאלת המפגש בין הגוף האנושי ובין השגב האלוהי. התורה מזמינה את האדם לפגוש את אלוהיו, אך תובעת כי יעשה זאת תוך נקיות וטהרה של רחיצה במים, ותוך הצנעת הגוף באמצעות לבישת בגד שיכסה על ערוותו. אין בתורה איסור על הגוף הפיזי לבקר בהיכלו של ה'. להפך, התורה מזמינה את האדם לעשות זאת, אך ישנה דרישה ברורה לבקר בבית ה' בנקיות ובצניעות.
כיצד משתלבת בדברים האזהרה בנוגע למעיל? על פי הכתובים, תכליתו של המעיל, על פעמונו ורימוניו, היא השמעת קול בעת התהלכותו של הכהן במשכן. חז"ל הסבירו כי לפנינו הנהגה של דרך ארץ, "שלא יכנס אדם לביתו של חברו פתאום" (ויקרא רבה כא, ח). דברי המדרש עלולים להישמע כהגשמה, ולכן אין להבינם כפשוטם. נראה כי הם פונים אל האדם המבקר בבית ה', ותכליתם ליצור אצלו תחושת "אורח", ולא בן בית.
ייתכן כי בשל הרתיעה מהגשמה בחרו פרשני הפשט לבאר את הכתוב בדרכים אחרות. הרשב"ם ביאר כי השמעת הקול פונה אל הכהנים האחרים שנמצאים במשכן, על מנת שיתרחקו מן הכהן הגדול בגישתו אל הקודש. האבן עזרא הציע כי לא מדובר בקולם של הפעמונים, אלא בקול תפילתו של הכהן שיישמע לפני אלוהיו.
הכתובים נעים בתנועה מתמדת בין ריחוק לקירוב: הכהן עומד להיכנס אל בית ה', כאדם אצל חברו, אך עם זאת עליו לכסות, עליו לרחוץ. הוא פוסע בבית ה', אך צעדיו מהדהדים ואינם מניחים לו לשכוח לרגע היכן פוסעות רגליו. קרוב – רחוק.
היום שבו החומות קורסות
ועם כל זאת, ישנו יום אחד בשנה שבו השמעת הקול איננה נדרשת. רבינו בחיי מדייק כי המעיל על פעמוניו ורימוניו נעדר מבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים:
מפני שלפני ולפנים לא היה צריך השמעת קול ולא היה נכנס שם בבגדי זהב אלא בבגדי לבן בלבד, וזו היא מעלתם של ישראל, שהכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים ביום הכפורים בלא סימן הקריאה ובלא נטילת רשות (רבינו בחיי שמות כח, לה).
ביום הכיפורים חומות הזהירות והריחוק קורסות, והמחסומים נפרצים. הכהן הגדול מוזמן אל קודש הקודשים מבלי שקולו יישמע טרם בואו, לא לעצמו ולא לזולתו. אם נעמיק את דימוי האורח מן המדרש, שאל לו להפתיע את בעל הבית, ביום הכיפורים הכהן אינו מפתיע את מי ששיכן שמו בבית הזה. ביום זה בעל הבית יושב ומצפה לו, מחכה מתי ייכנס אצלו.
אך מדוע דווקא ביום הכיפורים?
יום הכיפורים בתורה הוא יום של כפרה על עוון המקדש. ביום זה מכפר הכהן על כל מה שטעה ושגה בעבודתו בקודש. כך עוברות לפני הכהן, כבני מרון, ההחמצות, השגיאות, והפעולות שנעשו שלא כשורה. ביום זה הוא מצוי ממילא בתודעה של צניעות וענווה. מתוך עמדה נפשית זו אין הוא זקוק לקולם של הפעמונים והרימונים. הוא מודע באופן צורב לעצמו ולקטנותו, הווייתו כולה אומרת "על חטא שחטאתי". מעומק הכאב וההכרה בחוסר השלמות האנושית, נובעת העמידה המדויקת של אדם לפני קונו.