פרשת תרומה: הרוח שבאבן

מבנה המשכן מצייר את הארון והכרובים כלב הפועם של המקום המקודש, שסביבו כיסויים שונים. אך על מה מגינה אותה מעטפת עבה? 

מאת הרבנית בילי רבינשטיין, ראש בית המדרש במדרשת או"ת לינדנבאום
פורסם במוסף שבת, מקור ראשון ה' באדר תשפ"א (17.2.21)

בניית המשכן בפרשת תרומה נעה מן הפנים אל החוץ – מן הלוחות המונחים בארון שבקודש הקודשים, החוּצה אל הקודש, אל היריעות המכסות את המבנה, ואל המעטפת החיצונית של החצר וקרשיה. תנועה זו מגלה כי הארון והלוחות שבו הם עיקרו של המשכן. זהו הלב, שאותו יש לעטוף ולכסות.

מבחינת סגנון הכתובים, ישנו מתח מסוים בין הלב הפועם ובין המעטפת המכסה, העניינית והיבשה לכאורה. פרשות המשכן וכליו מתאפיינות בדרך כלל בסגנון לקוני, כמעט טכני, של חומרים והוראות בנייה. והנה, בכתובים החותמים את תיאור בניית הארון משתנה סגנון זה, ונוגע לא רק בחפץ אלא גם במהות:

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו… וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ… אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כה, כ־כב)

הארון הינו נקודת מפגש של חומר ורוח, של סופי ואינסופי. זהו מקום פיזי שבו ישכנו הלוחות הרוחניים, וממנו ינבע הדיבור המטפיזי. ייתכן כי זוהי תמציתו של המשכן: לוחות אבן שהרוח חקוקה בהם, חומר העוטף רוח בשכבות רבות. הלב, מספרת הפרשה, הוא הרוח הטמונה עמוק בתוך שכבות של חומר.

אך מדוע ישנו צורך במעגלי המעטפת הרבים? אנסה להשיב על שאלה זו ממספר כיוונים.

אישה אל אחותה

בין הפסוקים בפרשה צד את עיניי הביטוי "איש אל אחיו", המופיע ביחס לכרובים: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם… וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". ביטוי דומה מופיע בסוף הפרשה, ביחס ליריעות וקרסיהן: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ". כך גם ביחס ללולאות: "מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ".

מטרתן של היריעות היא יצירת כיסוי והפרדה. ואולם, הביטוי העדין "אישה אל אחותה" רומז לקרבה עמוקה. מקומן של האינטימיות והקרבה בכתובים ניכר גם מתוך חזרתה של המילה "פנים" בתיאוריהם של כל אחד מכלי המשכן. המשכן, מגלה התורה, הוא מקום המאפשר ראיית פנים, קרבה ומפגש.

הביטוי "אישה אל אחותה" נארג לכדי תמונה המגלמת בחובה הן את הקרבה והסוד והן את ההגנה וההרחקה. שתי אחיות מסתופפות יחד בקרבה עדינה שאין כמותה, עוטפות ומגוננות, מכסות על סוד שאין לחושפו, מונעות גישה מכל זר. האינטימיות העמוקה שבין אישה לאחותה אינה מותירה מקום למשהו או מישהו אחר זולתן.

ייתכן כי כך יש להבין גם את הביטוי "איש אל אחיו" ביחס לכרובים שעל הכפורת. בין הכרובים מתרחש הבלתי אפשרי. "פה אל פה אדבר בו", אדם ואל, כאיש אל אחיו. את הדיבור הזה יש לעטוף. את קודש הקודשים של המפגש בין שמיים וארץ יש להצניע, דווקא משום שזהו רגע של קרבה נדירה. פלא המפגש יכול להתרחש רק כשהוא עטוף ומכוסה.

הסכנה שבאינטימיות

כיוון נוסף להבנת הדברים נשען על הופעה אחרת של הביטוי "איש אל אחיו". ביטוי זה מופיע בתורה שבע פעמים: שתיים מהן בפרשות תרומה וּויקהל ביחס לכרובים, ושלוש פעמים אחרות במסגרת סיפורי יוסף ואחיו, בשיחות שבין האחים לבין עצמם טרם מכירת יוסף ולאחר התנכלויותיו של השליט המצרי.

לכאורה אין קשר בין הדברים. המשכן עוסק במפגש שבין אדם לא־לוהים, ואילו סיפורי יוסף ואחיו הם ביטוי מובהק לעיסוקה של התורה במישור שבין אדם לחברו. ובכל זאת, השימוש שעושה התורה בביטוי הנדיר יחסית בשני המקרים אומר דרשני. נראה כי מסתתרת כאן תביעה שהמפגש של אדם עם אלוהיו יבוא לידי ביטוי גם במישור שבין איש לאחיו. הרוח היוצאת מבין הכרובים אינה מסתפקת בקריאה לאדם ביחס לחיי הרוח שלו, אלא דורשת ביטוי שלה גם במערכות היחסים שלו עם סביבתו.

באמצעות השימוש במילים "איש אל אחיו" שולחת אותנו התורה לתמונה שאין בה ולו מעט מרגש האחווה. המפגש בין איש לאחיו, מלמדת פרשת וישב, עלול להיות מסוכן מאוד. אינטימיות בין אדם לזולתו עלולה לכסות ולהסתיר פשעים חמורים. הכרובים הפונים איש אל אחיו, ממתיקים סוד, מזמינים האזנה עדינה למה שמתרקם במפגש האינטימי בין שניים: האם מתוך המפגש ינבעו דברי אלוהים חיים או חלילה סם מוות?

זוהי, אם כן, תביעה דתית נוקבת הבוקעת מבין הכרובים. המשכן, מקום המפגש בין האדם לאלוהיו, חייב להוות מודל גם למפגש שבין איש לאחיו. הלוחות הטמונים בו מוכרחים להדהד החוצה אל המפגש היומיומי שבין אדם לחברו, אל נבכיהן של מערכות היחסים האנושיות. זוהי הקריאה הבהירה שמנוסחת בפרשת משפטים. מעניין לשומעה גם בפרשות בניית המשכן, העוסקות לכאורה בשדה אחר לגמרי.

ובשולי הדברים, מחשבה נוספת. ייתכן כי בעזרת הביטוי המיוחד "איש אל אחיו" רומזת התורה רמז מלא תקווה. מתחת לעטיפות הרבות של המשכן, מתחת לכיסוי ועוד כיסוי, מסתתרת האמת הפשוטה – איש אל אחיו, פנים אל פנים. אחי יוסף, ש"הסיעו עצמם מן האחווה", לא הצליחו בסופו של דבר להתנתק ממנה, ומתחת לשנאה היוקדת גילו לבסוף כי הם אחים. אולי מבטיחה התורה כי כך גם אנחנו. בסופו של מסע ארוך וכואב נובטת חרטה ונחשף חיבור מלא עוצמה. כיוסף ואחיו בזמנם, כך גם אנו שבים ומגלים כי מעבר לפערים ולמחיצות המבדילות שוכנת האחווה. באמצעות המשכן מעניקה לנו התורה את ההבנה הפשוטה, שבסופו של דבר אנשים אחים אנחנו.