חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מחשבות על הסדר

הרב דניאל אפשטיין, מורה לפילוסופיה והגות יהודית במדרשת או”ת לינדנבאום

%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA %D7%94%D7%A8%D7%91 %D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C %D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F 1 1

כמה קשה, ימים לפני חג החירות, לחשוב על המלחמה המשתוללת רחוק מכאן, במחוזות שראו בעבר מעשי טבח איומים בתקופת השואה. אין צורך להכביר במילים על תחושת הזוועה האוחזת בכל מי שרואה את התצלומים המראים גוויות מוטלות על הכביש וערים חרבות עד היסוד.
המלחמה, כותב עמנואל לוינס בעמוד הראשון של “כוליות ואינסוף”, היא “הארה חשוכה”, אור מסנוור וחושך מוחלט משמשים בה בערבוביה, היא קורעת את “בדי האשליה” המסתירים בימי שגרה את הפן האפל של נפש האדם.

גם מחוץ לזירת הקרבות משמשים אור וחושך בקבלת פני מיליוני הפליטים שנמלטו על נפשם בחוסר כול, ומבקשים קורת גג וסיוע חומרי ונפשי. אכן זו שעת מבחן קשה עבור כל חברה וכל יחיד, עבור אנושיותנו המשותפת. מה, בקיומנו, גובר על מה: השמירה על האינטרסים הציבוריים והפרטיים, או תחושת האחווה המתעוררת לנוכח סבלו של הזולת, שיכול היה, בנסיבות אחרות, להיות הסבל שלנו? הרצח הראשון היה רצח-אח, אולי כדי ללמדנו שכל רצח הוא רצח-אח. כל רצח הוא כפירה בקשר האחווה המחבר בין צאצאי המשפחה הראשונה. לאורך ההיסטוריה תהדהד בגלגולים שונים טענתו של קין אחרי רצח אחיו: “השומר אחי אנכי?” הוא לא הבין, או לא רצה להבין, שקשר האחווה אינו רק עובדה ביולוגית, אלא הוא מה שהופך כל יחיד ל”אנכי”, לסובייקט אחראי על קיומו של הזולת. מאוחר יותר, טענה זו תלך ותשתכלל. לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה, לכל קבוצה, יש יותר מסיבה אחת לא להושיט יד לזולת במצוקתו. האינטרס הוא מניע רב-עוצמה בהתנהלות האנושית. בבסיסו נמצא הרצון להיות, לחיות, לתפוס מקום בעולם וליהנות ממה שיכולת לתפוס. אין זה מקרה שעצם השימוש בחושים נקרא “תפיסה”. בתורה, האדם נקרא “עץ השדה”, ובדומה לעץ האוחז בשורשיו במעמקי האדמה, האדם שומר בקנאות על ד’ אמותיו. אבל כדאי לשים לב: רש”י הופך את הפסוק לשאלה: וכי האדם עץ השדה? ואכן האדם הוא ההולך. הוא נודד ממקום למקום, ממצב למצב, גם אם הוא עובד אדמה כמו קין, שהיה הנודד הראשון בסיפור הבריאה. הלוא זה הציווי הראשון והאחרון ששמע אברהם אבינו: לך לך!

” ללכת, ללכת, נאום החי!”, אומר המשורר סנט -ז’ון פרס (Saint-John Perse) בספרו “רוחות”, וההולך, לבדו או עם קרוביו, מצפה למצוא נווה מדבר, אכסניה שתציע לו מיטה ושולחן, ובעיקר חברה בעלת פנים אנושיות. העץ האנושי הנודד שנעקר משורשיו מחפש מקום שבו יוכל שוב להכות שורש ולפרוח.

בעוד ימים ספורים, נכריז בקול רם: כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח! האם אלה אותיות מודפסות בספר ההגדה, או קול החוצה תקופות ויבשות, הקורא לנו, היושבים בבטחה בבתינו הערוכים לחג, לצאת משגרת חיינו, קול ההופך מפעם לפעם את סדר חיינו?

תחושת האחווה והאחריות של בן תמותה לבן תמותה אחר, שהאדמה נשמטה מתחת רגליו, נתקלת באילוצים שמעמידה המציאות האובייקטיבית: השמירה על הרכוש ועל השקט, המשאבים המוגבלים, החשש מכל מה שמערער את הסדר הקיים. והרי זה תפקידה של המדינה לשמור על הסדר הקיים. זכור לנו מה שאמרו החכמים (פרקי אבות, פרק ג׳): “הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”. אבל המדינה, כמו היחיד, דואגת למה שהיא רואה כ”טובת המדינה”, ואינה תמיד רואה את פני האדם המתדפק על שעריה.

כאשר הציג עמנואל לוינס את התזה שלו בסורבון, הוא נשאל על הביקורת שלו על המדינה,ובמיוחד על מה שתיאר כיסוד האלימות בתפקוד המדינה, והוא ענה:

“בעיניי, יסוד האלימות במדינה, בהיררכיה, מופיע גם כאשר ההיררכיה פועלת באופן מושלם, גם כאשר העולם מקבל על עצמו אידאות אוניברסליות. ישנם סוגי אכזריות איומים הנובעים דווקא מן ההכרח של הסדר הרציונלי. ישנן, אם תרצו, דמעות שפקיד אינו יכול לראות: הדמעות של הזולת.”

ספק אם קירות האוניברסיטה שמעו אי-פעם טענה כזאת בהצגת תזה לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה: הדמעות שפקיד אינו יכול לראות, הדמעות של הזולת! ולוינס המשיך:

“כדי שהדברים יתנהלו כראוי, באופן שקול, יש צורך מוחלט לקבוע את אחריותו האינסופית של כל אחד עבור כל אחד. לשם כך, יש צורך בתודעתו של היחיד, שרק היא יכולה לראות את האלימות הנובעת מן התפקוד הראוי של התבונה עצמה. צריך להגן על הסובייקטיביות, לתקן את האי-סדר הנובע מן הסדר של התבונה האוניברסלית. כפי שאני רואה את הדברים, הסיבה לכך שמחאת הסובייקט צריכה להתקבל באופן חיובי איננה מפני שהאגואיזם הוא קדוש, אלא מפני שרק היחיד יכול להבחין ב”דמעות בסתר” של האחר, שהתפקוד של ההיררכיה, גם אם הוא רציונלי, אחראי להן.”

כשנתכנס בליל ה”סדר”, כדאי שנחשוב על המשמעות האמביוולנטית של המילה הזאת. אכן יש צורך בסדר כדי למנוע תוהו ובוהו, אבל הסדר מביא אתו היררכיה והזרוע הנטויה של ההיררכיה היא הבירוקרטיה.
כאשר משה ואהרון מתייצבים לפני פרעה, הוא דוחה אותם בזעם:

“למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם!” בקשתם של משה ואהרן לשחרר את העם, ולו לזמן מוגבל, מתקבלת כשערורייה. הסדר הפרעוני הופרע! עמידתם של משה ואהרן בשם עם העבדים היא מה שלוינס מכנה מחאת היחיד למען הזולת. משה היה שייך להיררכיה והוא התנתק ממנה כשגילה את קשר האחווה בינו לבין העבדים המעונים.

המילים העתיקות שנקרא בליל הסדר מבטאות את המחאה הזאת לא רק נגד המשטר העריץ אלא גם נגד ה”הכרח הרציונלי” המליט את עיניו מול הדמעות שאטימותו הוסיפה על סבל הנרדפים. אמנם כוחות המשטרה נקראים להשליט סדר, ועל כך זכו לכינוי “כוחות הסדר”, אבל פעמים רבות מדי משמש הסדר ככסות לעוול ולעושק. הזולת, האחר כפי שקורא לו לוינס, אינו מי שרצוי לנו, בצלמנו וכדמותנו. הוא האורח הלא-צפוי, הדופק על הדלת בשעה הפחות נוחה. כך אני מציע לקרוא את הפסוקים ב”שיר השירים”:

“אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי… פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגליי איככה אטנפם?” מי דופק בלילה, אם לא מי שמבקש מקלט?

קפקא מתאר בספר “הטירה” את הגעתו בלילה של הזר האלמוני הבודד אל הכפר שלא יאיר לו פנים, ואת המאבק הנואש שהוא ינהל נגד האטימות של פקידי הטירה, שיתישו אותו בהתנכרותם לפניותיו. מה כוחו של האיש הבודד מול הרשות הכול-יכולה המטילה את אימתה על אנשי הכפר? הוא מציע את שירותו כמודד-קרקעות, אבל, כפי שאומר לו ראש הכפר: “איננו זקוקים למודד, אין כאן אף שמץ של עבודה. גבולות משקינו הקטנים כבר סומנו, הכול רשום כדין. “סדר שורר בכפר, ועצם הופעתו של הנודד הזר מטלטל את המערכת כולה. הוריי, מנוחתם עדן, חוו על בשרם את מצוקתם של מבקשי המקלט. עליהם אני חושב, בכל ליל הסדר. והנה, גלגל ההיסטוריה התהפך שוב. אנחנו, בני המאה ה21, חשבנו שזוועות המלחמה והמשטר הטוטליטרי הן זיכרונות מן העבר, אבל אנחנו לומדים שוב שסיפור ההגדה לא תם ולא נשלם. הוא הולך ונכתב בימים אלה, מול עינינו הנדהמות. הרי זה לגיטימי לגמרי להרגיש עייפות וחוסר אונים מול התפרצות חדשה זו של הברבריות. גם משה רבנו הגיע לכמעט ייאוש כשראה ששליחותו עלתה בהתחלה על שרטון, אבל הוא לא שוחרר מן האחריות שהוטלה עליו. זה המחיר של ה”חירות הקשה”: חייבים להיאבק עליה כל יום, ולמען כולם.

היום, בעידן האינטרנט, התמונות גלויות לעיני כולם. רק אלה שחיים לרוע מזלם במלכות האווילית יוכלו להכחיש את הפשע הנעשה על יד בני עמם. מלבדם, איש לא יוכל לומר: לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו. חכמינו אומרים: משרבו הרוצחים, בטלה העגלה הערופה. אז, כשנמצא “חלל באדמה…נופל בשדה ולא נודע מי הכהו”, היו הזקנים והשופטים יוצאים מן העיר ואומרים: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.” רש”י שואל: “וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.” היום, כאזרחים של מדינה מודרנית, נוכל להוסיף: לא פטרנוהו בלי סיוע רפואי, ובלי מה שכל אדם זקוק לו למחייתו, למען שמירת כבודו האנושי. זו משמעותו של הסדר, כשסדרי העולם נהפכים ביד גסה. כנגד היד הרצחנית הזאת, נדרשת יד חזקה וזרוע נטויה – יד חזקה להגנת הנרדפים וזרוע נטויה למבקשי מקלט. האם זו דרישה מוגזמת לבקש מנציגי הבירוקרטיה לראות, בנוסף למסמכים, את הדמעות? על הגואל שאנו מתפללים לבואו בליל הסדר נאמר: “ומחה ה’ דמעה מעל כל פנים”, רק אז, ביום ההוא, נוכל לומר בלב שלם: “הנה אלוהינו זה קיוינו לו ויושיענו זה ה’ קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}