מטאפיקציה בפרשת המלך
הרבנית יפה אהרונוב, עמיתה במכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד
בפרשת שופטים, מוצגים מנהיגים שונים, ובין כל התיאורים רציתי להתמקד בשני פסוקים בפרשת המלך:
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם.
לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל
פה המלך מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה ולקרא בו כל ימי חייו. התורה מפרשת לנו תועלת כתיבה וקריאה אלו: מניעת גאווה ואריכות ימים.
אם נעצור רגע וננסה לצייר את הפוסקים המוזכרים למעלה, תעלה לנו תמונה של מלך שקורא ספר, ולא סתם ספר, אלא דווקא אותו הספר שבו אנחנו קוראים. במילים אחרות, אנחנו קוראים בתורה על מלך שקורא בתורה!
כאשר יצירה אומנית מושכת את תשומת לבנו לעובדה שהיא יצירה ובמקום לתת לנו להיות שקועים בסיפור מזכירה לנו שיש כאן ספר – קוראים לטכניקה ההיא מטאפיקציה.
מהי מטרת מטאפיקציה? לפעמים סתם הומור – אבל לפעמים מטאפיקציה היא דרך להביע אמירה כללית על תפקיד היצירה.
השאלה שלנו היא: מה רצתה התורה להביע בתיאור שלה של מלך שקורא בה?
אפשר לגלות תחילה של תשובה לשאלה זו בדברי הרמב"ן שמקשרים בין המלך לאדם הפשוט:
נרמז בכאן איסור הגאות, כי הכתוב ימנא את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך… כי הגאוה מידה מגונה ונמאסת אצל האלקים …
בזה שהרמב"ן משווה בינינו לבין המלך (אם אסור למלך להתגאות, קל וחומר אנחנו), הרמב"ן בעצם מבקש מאתנו לא לתפוס את המלכות כמעמד מובדל ומנותק מהאדם הפשוט. אדרבה – הרמב"ן רוצה שנשווה את עצמנו למלך כדי להפיק לקחים.
זאת אומרת, שהתמונה שהתורה שמה מול עינינו של מלך שקורא בספר תורה, היא הזמנה ואפילו בקשה. התורה שואלת מאתנו לקרוא בה, להיות מלכות ומלכים על עצמנו, ועל ידי קריאה זו להשתפר מוסרית.
הידיעה הזאת, שהקריאה הבלתי-מתווכת של אדם בינו לבין עצמו היא דבר אפשרית ואפילו מומלצת, היא חשובה להישרדותו ואף צמיחתו של עם ישראל.
הלא אי אפשר להתעלם מכך שפרשת שופטים מציגה בפנינו קשת רחבה של מנהגים שינהיגו אותו בארץ: שופטים, שוטרים, כהן, מלך, נביא, וזקני העיר. ובעוונותינו הרבים, בינתיים, אין לנו אף אחד מהמנהגים האלה.
אבל יש לנו את הבסיס לכל – תורתנו הקדושה.
לדעתי, רגע המטאפיקציה הזה, שבו התורה משקפת את תפקידה ביחס לכל אחת ואחד בעם ישראל, הוא רמז והמלצה – שכל אחת ואחד ת/יקרא בתורה ישירות.
יתירה מזו, אפשר לומר שבזה שהתורה מתארת לנו את המלך – הדמות הכי עוצמתית בין כל המנהגים בפרשה – קורא בתורה – דבר שכל אחד מאתנו יכול לעשות – התורה בעצם אומרת שיותר חשוב מכל מעמד סמכותי בחברה הישראלית, הן העצמאות והאחריות האינדיבידואליות של כולנו לגדול בלימוד תורה.
במילים של הרמב"ם (תלמוד תורה ג', א'):
כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול, שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו, הא למדת שכתר תורה גדול משניהם
הרמב"ם אומר בפה מלא מה שרמוז דרך המטאפיקציה: נכון שאין מנוס מכך שכדי שהחברה תתפקד באופן תקין, חייבת להיות היררכיה של מנהיגים שונים. אבל בלב ליבה של היהדות, אין שום היררכיות אלא כל אחד מוזמן לקרוא בספר התורה בעצמו. כל מי שירצה יבוא ויטול.
