מסכת אבות א' משנה ג' – חלק שני
מאת נעמי יפה עיני, פסיכולוגית חינוכית ומרצה במדרשת או"ת לינדנבאום
"אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, ויהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם."
סיפא המשנה מאתגר מאוד ליישום, בבקשו מאתנו לחוש רגש ספציפי (יראה), כלפי מושא נתוּן (בורא עולם). מבחינה זו יש דמיון בין אמירה זו לבין ההדרכה המוכרת, המופיעה בספר ויקרא: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ח, י"ט) ולמעשה, לפנינו, לכאורה, חזרה מדויקת על הציווי: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" הנזכר חמש פעמים (!) בספר ויקרא.
מה אם כן, בא אנטיגנוס ללמד? וכיצד חוברות זו לזו סוף המשנה ותחילתה?
שלושה הבדלים בין ציווי היראה בתורה, להדרכתו של אנטיגנוס במשנתנו:
ראשית, בעוד הציוויים על יראת ה' הנזכרים בספר ויקרא, נאמרים בהקשר של פגיעה וניצול חולשתו של אדם (שימת מכשול בפני הגר, אונאת דברים, הדרַת פני זקן, איסור לקיחת נשך ומתן עבודת פרך), במשנתנו נדרש האדם ליראה, בבצעו התנהגות חיובית ורצויה: עבד המשמש את רבו.
עניין שני: בעוד צוויי היראה בספר ויקרא, נאמרים לנוכח התנהגות המתרחשת בזירה שבין אדם לחברו, במשנתנו מוזכרת יראת ה', במובנה העמוק, בזירת היחסים שבין אדם למקום (עבד=אדם, רב=ה').
שלישית: בעוד בספר ויקרא האדם נדרש לביטוי יראת ה' בעולם המעשה (doing), משנתנו דנה ביראה כעמדה המעצבת זהוּת ותפישת עולם רצויה (being – אל תהיו כ… אלא…).
אבקש להציע פרשנות לביטוי "מורא שמים", שתחבר בין חלקי המשנה.
המורא, משמעותו כפולה: ריחוק והוֹד, מחד, ונִִיראוּת אישית, מאידך.
לנִיראוּת מתייחס ויקטור פראנקל: "כאשר האדם עומד על בימת החיים ומשחק את תפקידו בהם… נוכח האורות המסמאים של חי היומיום לעיתים הוא שוכח שמתבוננים בו…" (השאיפה למשמעות). הידיעה שאנו נצפים ושישנו מצפון/מוסר עליון, מכוונת אותנו לחיים ערכיים ובעלי משמעות.
"יש שמים מעליי, יש בתוכי שמים" כתבו אביב גפן ואביתר בנאי ותיארו מרחק וקרבה למשהו גדול ורחב מהם.
אדם העובד את בוראו מתוך קבלת ריבונותו ובו בעת חש ייחודי, רצוי, קרוב ומושגח על ידו, אינו זקוק לכל פרס ותגמול חיצוני. והלוואי ונצליח ליישם מערכת יחסים שכזו בין תלמיד ורב ובין ילד להוריו
