מסכת אבות א' משנה ד' – מאבק
מאת נעמי יפה עיני, פסיכולוגית חינוכית ומרצה במדרשת או"ת לינדנבאום
"…יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵּיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם." (אבות, א', ד')
מה מתרחש שם בבית הוועד? היכן הוא הלימוד המכובד, סביב השולחן? מה לאבק ולצמא ולימוד תורה?
על פי פשט הדברים, עם פתיחת ביתו, מודרך בעל הבית, להרכין עצמו לרגלי חכמים ולשים עצמו כאפרכסת לדברי התורה המהדהדים במשכנו. ממארח יהפוך לאורח ויכיר כי בעל בית אחד, אמיתי ונצחי ישנו לעולם, שזיכנו בתורתו.
ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים", מציע פרשנות אחרת לביטוי "הוי מתאבק באפר רגליהם": "הנה הלימוד נקרא מלחמה… אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד… כי מלחמת מצווה היא. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק… וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה…"
לימוד התורה הנו אירוע עוצמתי הכולל בני תורה מגוונים. האווירה המחשמלת, הסקרנית, מחדדת החושים, לזירת מאבק נמשלת, החותרת לליבון ולהבנה, לכבודה של תורה ולכבוד חכמיה.
"והוי שותה בצמא את דבריהם": נמשלה התורה למים. כמותם, אומר המדרש, היא שופעת ואינסופית. מהותה – חיוּת, מקורה מן השמים והיא מטהרת את הגוף. וכמו המים היורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים, כך אדם לומד הלכות מדי יום, עד שנעשה כנחל נובע. ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת. ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם, סוף שהוא מתבלע (טובע), כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע. (מדרש שיר השירים רבה א', י"ט)
בית הוועד ולימוד התורה בכללו, אינו מקום "בילוי" או מנוחה, לתפישתו של יוסי בן יועזר. סצנת שולחן התה המצטיירת בתחילת המשנה מתחלפת בזירה הגותית-מחשבתית סוחפת, סוערת ואף מסוכנת, בה האמת דופקת על שערי הלב וההיגיון ונלחמת מדי ערב בערבו, לצאת ולהתגלות.
