מסכת אבות א' משנה ז' – פורענוּת

מאת נעמי יפה עיני, פסיכולוגית חינוכית ומרצה במדרשת או"ת לינדנבאום

" נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת." (אבות, א', ז)

להתייאש מן הפורענוּת.

בקריאה ראשונה נדמה כי כוונת הדברים היא, שכאשר אנו סובלים וחווים חס וחלילה צרה גדולה,  חשוב שנחזיק מעמד ולא נתייאש מפניה.

עיון בדברי פרשנים, מייחס את הפורענוּת לרשעים: "… שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין, אלך ואדבק עמו הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר ואל תתייאש מן הפורענות, כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאום יבוא אידו." (ברטנורא)

מה יש באמירה זו שנבחרה כהדרכה לחיים?

נדמה לי כי נתאי הארבלי מכיר בצורך האנושי להאמין בקיומו של צדק אלוקי וסדר עליון. רשע, החי חיי שפע  וזוכה במתנות העולם, מציב בפנינו אתגר מוסרי – תיאולוגי ומייצר מתח גלוי בין

מעשה ותמורתו.

דוד המלך, ביטא זאת היטב:  "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ: אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד…"  (תהילים צ"ב)

לסכל ונבער משול האדם, המביט במציאות ללא כלים מתאימים – ללא בטחון/ ידיעת קיומו של אל צדק.

מציאותו של סדר עליון היא הכרח קיומי, טען גם ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה: "האדם לא יכול  כלל לנקוף אצבע אילולא היה חדור אמון בסיסי, עד עצם קיומו ונבכי הווייתו, במשמעות עליונה… בלעדיו היה עליו לחדול לנשום. גם אדם, ששם קץ לחייו, חייב להיות משוכנע שיש פשר להתאבדות."  (פראנקל, השאיפה למשמעות)

ללא אמון/אמונה ביישות גדולה מאתנו, הרמונית ועצומה – חיינו והבחירות שעשינו ושנעשה במהלכם בימי שגרה וחירום, אל מול שפע ומחסור ולנוכח אושר ותחת סבל וייסורים – יאבדו את משמעותם.    "היות אנושי פירושו תמיד להיות מכוון וקשוב כלפי משהו או מישהו שאינו אתה עצמך." (ו. פראנקל, שם)

לרוע אין מקום בחיינו, קובע נתאי הארבלי, ועלינו להימנע ממנו באופן יזוּם. קרבה אל שכן רע וחברוּת עם רשע, הן סם מוות לחיים בעלי משמעות וסופן פורענוּת, בין אם נצטרף אליהם ובין אם נקנא  ב"מזלם".  אם ישנו צדק (פורענות לרשעים הנה ביטוי לכך), ישנו בורא. אם בורא ישנו, יש טעם למצוותיו ולקיומנו עלי אדמות.