מסכת אבות א' משנה ט"ו – לא ה"מה", אלא ה"איך"

מאת נעמי יפה עיני, פסיכולוגית חינוכית ומרצה במדרשת או"ת לינדנבאום

"שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת." (אבות, א', ט"ו)

חוסר צדק נעשה עם שמאי, שאישיותו כאדם נקשרה בשגגה עם זעף ותקיפות (תכונותיו הלוחמניות נכרו בעת שהגן לתפישתו על כבוד התורה).

"סֵבֶר פָּנִים" – משמעו אֲרֶשֶׁת פָּנִים, הבעת פָּנִים. מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מצביעים על כך, שתינוק בן יומו מתבונן ארוכות בתווי פניהם של מטפליו ומאתרם במיומנות, על פי קווי המתאר הייחודיים להם.

"וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת." שמאי רגיש לשפת הגוף, למסרים הלא מילוליים המועברים על ידינו במפגש עם הסביבה, ודורש מאתנו להתאמץ, "לאלף" ולשלוט במסרים אלה, כך שיבטאו אהדה וקבלה, בקיימנו מפגש אנושי.

מחקרים מעידים כי מרבית התקשורת שלנו אינה מתבצעת באמצעות מילים. ליתר דיוק, ההערכה היא כי 7% ממנה נעשית ע"י תוכן ומילים, 38% מועברת בטון הדיבור ו55% מהתקשורת מועברת באמצעות שפת הגוף. (מחקר של פרופ' אלברט מהרביאן, אתר stronger) באשר להבעות פנים, באמצעותן אנו מבטאים מגוון רחב של רגשות כגון: שמחה, עצב, כעס, הפתעה, גועל, פחד, בלבול, התרגשות, תשוקה ועוד.

ניתוח הבעת פניו של הזולת, מסתבר שמסייע לנו להחליט האם לתת בו/בה אמון. בהקשר זה, סתירה נכרת בין סבר הפנים להתנהגות (אדם מאיים כשחיוך על פניו, אדם החש גועל, אך מעניק מחמאה וכד'), יעורר ברובנו תחושה לא נעימה של זיוף ומניפולציה.

במנותו שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת בנתינת צדקה, פותח הרמב"ם בהתגייסות למניעת נפילה כלכלית והצעת שותפות עסקית וחותם בדרגה הנמוכה ביותר: מתן צדקה בעצב: "…פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּעֶצֶב." (משנה תורה, הלכות מתנות עניים, י׳) נתינה בסבר פנים יפות, "משדרגת" לתפישתו את מעלת הצדקה שנדגים.

שלוש התנהגויות מציין שמאי במשנתנו: עשייה, אמירה והבעת פנים. אדם המתייחס לדקויות הללו, מבין דבר מה במערכות יחסים…

אבקש לחתום בהרהור אודות המונח "הסתֵר פנים", המבטא לטעמי ניכור והעֵדר של סבר פנים באשר הוא, ולהתרגש מפלאיותם ורגישותם של דברי ר' נחמן מברסלב: "וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך" (ליקוטי מוהר"ן פ"ו),  שאינם "מוותרים" על נוכחות ה' גם כשזו חבויה.