מסכת אבות א' משנה י"ד – אין לי תחליף
מאת נעמי יפה עיני, פסיכולוגית חינוכית ומרצה במדרשת או"ת לינדנבאום
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי."
בילדותי המוקדמת, סבורה הייתי, לעיתים, שאחרים יכולים להוות תחליף לא רע לנוכחותי.
נולדתי כאחות תאומה -זהה, רגילה לעובדה שרבים לא הבחינו בין אחותי לביני ולא היה להם מאוד משנה למי הם אומרים שלום במפגשי נימוסים תקופתיים.
גיל ההתבגרות הציב אתגר של היפרדות ויצירת מובחנוּת חיצונית והתנהגותית. אולם, הגילוי האמיתי אודות עצמי פרץ והתחדד אל מול המפגש עם שעון החול של החיים וחוויות של כאב ואובדן. הנה מסקנותיי:
"אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי" – הבדידות מובנית בקיום האנושי, זו רק אני, לעצמי.
– אף אדם לא יכול/יוכל לדאוג לצרכיי ולטובתי – כמוני.
– תפקיד נועד לי בעולם, שאין אדם שיוכל למלאו במקומי או כמוני.
גילוי ה"אם אין אני לי…" על שלל רבדיו, יכול לעורר חרדה. אולם, צידו השני של המטבע – משמעו בגרות, אחריות ואף תקווה.
האדם הוא יצור בודד. אמר לי לאחרונה, הרב והפילוסוף, היקר והמיוחד, ד"ר דניאל אפשטיין. רצונו להשתייך עז, אך יזהר מלעשות זאת, במחיר אובדן זהותו. מן המפגש עמו למדתי כי כל עוד הבדידות מניעה אותנו לעשייה חיובית ולמימוש כוחותינו בעולם, הרי שהיא נסבלת ואף רצויה. אך אם תכָּרֵךְ, חלילה, עם תחושת מצוקה או ייאוש – אזי יהיה צורך לנקוט בפעולות להרגעתה.
בחדר הטיפולים עולה תדיר הכמיהה האנושית להישען, להיעטף ולהיות מנוחמים. "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי" – אומר לנו הלל. היה/י משענת לעצמך. קח/קחי אחריות על האופן בו את/ה חווה ומעצב/ת את חייך.
בשבתי עם אבי ואמי לצד מיטת חוליים (כל אחד בזמנו), התבוננתי בהערכה רבה באופן בו טפלו אחיי בהם, איש איש בדרכו/ה. זה הביא עמו משב רוח אופטימי ורענן, זו השקתה והאכילה, שוחחה והקשיבה, אחרת זרזה הליכים רפואיים… התגאיתי בעובדה שהם אחיי.
נחמה קטנה נחמוני המילים "אם אין אני לי": לצד הבדידות שהחריפה ואבדן מעטפת ההגנה לה זכיתי מאמי ומאבי, סללתי גם אני דרך ואפיק משלי, להעניק ולהיפרד מהם מתוך כבוד ואהבה.
