היחס המפתיע של הקוראן ליהודים

ללא נגיעה בשורשי המתח בין הדתות, לא יהיה ניתן לרפא את השבר בין יהודים לערבים. האסלאם מתייחס ליהדות בכפל פנים, ודווקא משם ניתן לדלות תקווה

 הרב יעקב נגן |  כ' באייר התשפ"א (2.5.21)

בימים האחרונים אנו עדים לאלימות רחוב קשה של ערבים כלפי יהודים ברחובות ירושלים, יפו, רמלה ובמקומות נוספים. אלימות זו גוררת לפעמים התקוממות־נגד אלימה מצד יהודים. אירועים אלו מתרחשים דווקא בתקופה שבה היבטים חשובים ביותר של יחסי יהודים ומוסלמים נמצאים בתהליכי שינוי מרתקים. מדינת ישראל מכוננת יחסים מפתיעים עם מדינות מוסלמיות, ובתוכה פנימה מתחוללים שינויים בהתנהלות הפוליטית של ערביי ישראל.

לאירועים אלו ישנו יסוד משותף – נוכחות משמעותית של הזהות הדתית: ההתפרעויות בירושלים נערכות דווקא בתוך חודש הרמדאן, ומפלגת רע"ם והיו"ר שלה מנסור עבאס מייצגים את הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. במאמר זה אני מבקש להתעלות מעל התמונות הקשות שראינו בימים האחרונים והתחושות שהאירועים הנוכחיים מעוררים, ולעסוק בתמונה הרחבה יותר של יחסי מוסלמים ויהודים בעבר, בהווה ובעתיד. בעיניי, מעבר להתמודדות העכשווית עם המצב, דווקא בכיוון חשיבה זה טמונה תקווה רבה ופתח לשינוי ארוך טווח.

להבנה מעמיקה של יחסי היהדות והאסלאם, כפי שהם מוצגים במקורות הקדומים של שתי הדתות וכפי שהתפתחו בפועל, עשויה להיות השפעה מכרעת בשורה של זירות חשובות. בהקשר המקומי, היחס למיעוט הערבי בישראל, המהווה כ־20 אחוז מתושבי המדינה, מושפע עמוקות מהתודעה הדתית של המוסלמים ושל היהודים. גם בסוגיה הפלסטינית, כל חשיבה על פתרון עתידי שאינו מבוסס על התנתקות בסגנון "אנחנו פה והם שם", חייב לגעת בשורשי המתח בין הדתות. הרב מנחם פרומן נהג לומר ביחס לסכסוך: "אם הדת היא חלק מהבעיה, היא מוכרחה גם להיות חלק מהפתרון".

במבט אל מעבר לגבולות הארץ, השכונה הגדולה שאנו חיים בה מאוכלסת במיליוני מוסלמים, ולדת יש השפעה עצומה על היחסים הבינלאומיים באזורנו. קידום של הסכמי שלום נוספים, דוגמת הסכמי אברהם, אינו יכול להתעלם מכך שהשלום, ברמותיו השונות, קשור לזהויות הדתיות העמוקות שלנו.

מעבר לכל צורך חברתי ומדיני, העיסוק ביחסי היהדות והאסלאם הוא בעיניי חלק בלתי נפרד מהסיפור הדתי שלי, מעבודת ה' מלאה ומשותפות במימוש חזון הגאולה. יהודי מאמין אינו יושב וממתין למימוש חזון הנביאים, אלא פועל להתגשמות חזון זה, שחלק בלתי נפרד ממנו הוא הקריאה העולמית בשם ה', "לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד". כשם שידענו כעם להתמסר למימושם של היבטים אחרים בחזון הגאולה, כגון שיבת ציון ובניין הארץ, כך עלינו להתמסר לקידום הגאולה גם בהיבט של השלום העולמי, שיבוא דווקא דרך עבודת ה' משותפת של כל העמים.

עובדים לאותו א־לוהים

בתוך החזון הגדול של יחסי ישראל והאנושות ישנו מעמד מיוחד לאסלאם, לא רק משום שישנם קרוב לשני מיליארד מוסלמים בעולם, אלא גם בשל היבטים ייחודיים ביחסים הללו – בראש ובראשונה שותפות האמונה בא־ל אחד. כבר הרמב"ם קבע שאמונת האסלאם היא אמונה בא־ל אחד "ללא דופי", ולקביעה זו יש גם ביטויים הלכתיים. מן הצד השני, בסורה 29 בקוראן מופיע הביטוי החד־משמעי: "ואלוהינו ואלוהיכם אחד הוא". שני העמים מאמינים ועובדים אפוא את אותו א־לוהים.

בהקשר זה שמעתי מהרב אביגדור נבנצל שאסור לפגוע במסגד לא מנימוקים של סובלנות דתית, אלא כחלק מאיסור "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (דברים יב, ד), שנאמר בתורה אחרי הציווי לשבור ולנתץ עבודה זרה. עבורו היה זה פשוט שבמסגד עובדים את הא־לוהים, וממילא אסור להשחיתו. בעיניו מדובר בפסוק מפורש ובעובדה פשוטה: הא־לוהים שאליו מתפלל המוסלמי בבית תפילתו, הוא הא־לוהים שאליו מתפלל היהודי בבית הכנסת.  בכך ממשיך הרב נבנצל מסורת של רבני ירושלים: על רבי שמואל סלנט, רבה של העיר במשך עשרות שנים, מסופר שהיה נזהר שלא לעבור לפני מתפלל מוסלמי, כיוון ש"אסור לעבור כנגד המתפללים" שהרי "שכינה כנגדו".

שורשיה של שותפות האמונה הזו במקורות האסלאם, המעניקים מקום מיוחד לעם ישראל ולמעמד הר סיני. לשם הדגמה, משה רבנו מוזכר בקוראן 135 פעמים, בעוד מוחמד רק ארבע. בנוסף, ישנה הכרה הדדית של שני הצדדים בהתייחסות זה אל זה כאל אחים, בני אברהם, יצחק וישמעאל. מדובר במשפחה, וכפי שסיפורי ספר בראשית מלמדים, במשפחה ניתן אמנם לריב מריבות נוראיות בהרבה לעומת מריבות עם זרים, אך יש גם אופקים של קשרים עמוקים בהרבה מאלו שיש עם זרים.

דא עקא, בעוד שלגבי חזון המשפחה ומילים כלליות כמו שלום ואחווה, עשויה אולי להיות הסכמה רחבה, המציאות עצמה מורכבת יותר. מי שצולל לעומקה של מערכת יחסים זו לאורך ההיסטוריה, צפוי לפגוש שתי חוויות הפוכות: מחד, הפנים הקשות של היחסים, גרועות עוד יותר ממה שאנשים נוטים להכיר ולחשוב. כך למשל הטבח המחריד שעשה מוחמד בשבט קוריט'ה היהודי, או הטענה המקוממת כי היהודים עיוותו את התורה בהתאם לרצונם, והיא איננה משקפת את התורה המקורית.

מצד שני, גם הפנים החיוביות של הקשר בין יהדות לאסלאם טובות בהרבה מכפי שאנשים מכירים ויודעים. הדברים נכונים הן ביחס לעבר – כגון המקורות בקוראן ובכתבים מאוחרים יותר המתייחסים אל היהודים כ"אהל אל־כתאב", עַם הספר, ומדגישים את חשיבותה של התורה ואת כבודם של היהודים כעם הנבחר – והן ביחס להווה, כפי שמסופר על מלכהּ המוסלמי של מרוקו, שבעת בצורת בארצו היה שולח שליחים אל בתי הכנסת של היהודים כדי שיתפללו לגשם.

הבנת שורש המורכבות וכפל הפנים הזה ביחסו של האסלאם כלפי היהדות, קריטית בעיניי לקידום הפן החיובי של הקשר ולעתיד של ריפוי ואחווה. כאשר מבינים שישנם דברים טובים ודברים רעים, מתעוררת מוטיבציה לחתור להעצים את הטוב ולרפא את הרע משורשו, לא חלילה בהצדקת והלבנת פצעי העבר, אלא בחיפוש הדרך לרפא את מערכת היחסים.

כבוד ליהדות, עוינות ליהודים

מהו אפוא מקור המורכבות ביחס המוסלמי כלפי היהודים? בקריאה במקורות האסלאם אפשר לזהות כבוד גדול ליהדות ולמקורותיה, ומאידך, עוינות המופנית כלפי היהודים. בנוגע ליהדות, הקוראן באופן עקבי ורציף מתייחס אל התורה בכבוד גדול ואל עם ישראל כמחויב לנהוג על פי התורה וכמי שיירש גן עדן בזכות קיומה. כך לדוגמה בסורה 5 (בתרגומו של פרופ' אורי רובין):

הורדנו את התורה ממרומים, ובה הדרכה ואור. על פיה היו הנביאים אשר התמסרו חורצים משפט ליהודים, וגם הרבנים והחכמים שפטו על פי ספר אללה שהופקד בידיהם למשמרת, ואשר עליו העידו…

הורדנו אליך ממרומים את הספר למען יגלה את האמת, ויאשר את הספרים אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם… לכל אחד בכם נתַנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אללה היה עושׂה אתכם אומה אחת, ואולם חפץ הוא לבחון כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם… שַאפו להיות ראשונים במעשים טובים, כי אל אללה תשובו כולכם, ואז יודיעכם את כל הדברים אשר נחלקתם בהם.

ספר הקוראן מאשר את הספרים אשר נגלו לפניו. לכל אחד חוק ומנהג שעל פיו הוא צריך ללכת, ובתורה שניתנה ממרומים יש "הדרכה ואור". בחדית' מסופר שכאשר היהודים באו אל מוחמד על מנת שיפסוק הלכה, הוא ביקש מהם להביא ספר תורה וכן להביא יהודי שיודע לקרוא בתורה. כאשר הגיע הספר, מוחמד קם מהכרית שעליה ישב כדי לפנות מקום לספר התורה ולכבד אותו (סונת אבו דאוד, ספר 40).

בד בבד, קיימת בקוראן ביקורת חריפה על היהודים. ביקורתו של מוחמד כלפי היהודים מורכבת בחלקה מהטענה שיש יהודים שלא שומרים את התורה שהם עצמם מחויבים בה. כך לדוגמה, המשפט הידוע לשמצה שלפיו "יהודים הם קופים", נאמר כלפי יהודים שא־לוהים ניסה אותם בדגים שהזדמנו לפתחם בשבת, וחלקם לא עמדו בניסיון ונענשו על חילול השם. ביטויים שליליים נוספים כלפי היהודים לקוחים מהתורה עצמה, מאירועים כגון חטא העגל.

אך העובדה המרתקת ביותר ביחס לעוינות הזו היא העיתוי שבו החלה: בהיותו במכה עדיין כיבד מוחמד לא רק את היהדות אלא גם את היהודים. העוינות נולדה מאוחר יותר, בעקבות מה שהתרחש באל־מדינה. מוחמד, שראה עצמו כממשיך את הסיפור היהודי, ציפה שהיהודים הם שיקבלו את דבריו ויצטרפו למהלכים שניסה לחולל. אך הוא נתקל שם ביהודים הנאמנים למסורת אבותיהם, שלא ששו בלשון המעטה לקבל אותו ואת דבריו. חוסר הקבלה וחוסר הכבוד – יחד עם גורמים היסטוריים נוספים – הביאו ליחס קשה כלפי היהודים. עובדה זו יכולה להסביר כיצד מחד יש ביקורת חריפה כלפי היהודים, אך מאידך כבוד רב כלפי היהדות.

עובדה זו מסבירה גם מדוע השלילה של הקוראן כלפי היהודים אף פעם איננה גורפת: פרופ' טאמיר מטוואלי מאוניברסיטת אל־מדינה בערב הסעודית מציין שבניגוד לתפיסה שרווחה בנצרות, שבה הייתה דחייה מהותית של היהודים כמי שלא קיבלו את ישו, הואשמו במותו ועל כן הם מקוללים וסבלם מהווה הוכחה לחטאם, הקוראן מדגיש פעם אחר פעם שביקורתו מופנית רק לחלק מהיהודים, לא לכולם, ואין פסילה מהותית שלהם. כך בציטוט הבא, המתייחס ליהודים:

זאת כי כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק. זה גמולם על כי המרו ועברו את גבול המותר. ואולם לא כולם יִשווּ זה לזה: בין בעלי הספר ישנה אומה של תמימי דרך הקוראים את אותות אללה במשך הלילה ומשתחווים. הם מאמינים באללה… ומצַווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה וזריזים במעשים טובים. כל אלה בישרים הם.

האם המורכבות הזו היא גזירת גורל, או שהיא ניתנת לשינוי? ברצוני לענות על שאלה זו תוך הקבלה לתהליך שהתרחש ועדיין מתרחש בנצרות. בעבר הייתה הנצרות בעמדה עוינת בהרבה משל האסלאם כלפינו. אך עם השנים, בתהליך איטי, היא זזה מעמדתה. תהליכים אלה הובילו לכך שב"נוסטרה אטטה", ההצהרה שפורסמה בעקבות ועידת הוותיקן השנייה ב־1965, ישנה כבר תפנית דרמטית ביחסי יהודים ונוצרים. חמישים שנה נוספות חלפו עד שב־2015 יצא מסמך נוסף, המצהיר רשמית על הימנעות ממיסיון כלפי יהודים, מתוך הכרה בכך שהברית האלוהית עם ישראל עדיין קיימת (ההצהרה נושאת את השם "כי לא ינחם האלוהים על מתנותיו ולא על קריאתו").

שינויים אלו היו פרי עבודה ממושכת, ומפגשים של דמויות מפתח בסיפור היהודי־נוצרי. גם אחריהם התהליך כמובן לא נגמר, ועוד שנים רבות נדרשות לריפוי ולהוספת שלום ביחסים המעשיים בין הדתות והמאמינים. אך המקרה הנוצרי מלמד אותנו שגם עם נתוני פתיחה קשים ביותר, השינוי אפשרי אם מתמידים ומתעקשים.

הסיפורים אינם מתחרים

אין צורך להיות נאיביים: תהליכי התיקון של היחסים בין הדתות אינם פשוטים כלל ועיקר. הם נדרשים להתמודד עם פצעי עבר קשים, עם אלימות ושנאה מתפרצת בהווה, ועם תפיסות רווחות של שלילה הדדית. אך הבסיס לשינוי הוא התובנה שהעוינות אינה מצויה בליבת הזהות הדתית. אדרבה, כפי שעולה ממקורות שתי הדתות, הסיפורים שלנו אינם מתחרים זה בזה אלא מחזקים זה את זה: עבורנו כיהודים, היותו של אברהם "אב המון גוים" היא חלק מיכולתנו להיות ברכה לכל העמים, ממימוש ייעודנו ומגילוי רצון ה' בעולם. מיליארדי מאמינים שעובדים את ה' מתוך הכרה באברהם אבינו ומתוך כבוד לדרך עבודת ה' היהודית, מגדילים את שם ה' ואת השפעתו של אברהם אבינו בעולם.

גם עבור המוסלמים, הסיפור היהודי חיוני: פרופ' מטוואלי שהוזכר לעיל, טוען בספרו "ההטיה נגד היהדות", שמכיוון שהסיפור המוסלמי נבנה על רצף של שליחים והתגלויות, הרי שפגיעה ביהדות פוגעת באחת החוליות של רצף זה וממילא מערערת את יסודות האסלאם. היהודים והסיפור היהודי הם עדות חיונית למעמד הר סיני ולשלשלת הנבואה, שהם השורשים והיסודות שעליהם עומד האסלאם. לכן הקוראן עצמו קורא למאמינים לפנות אל היהודים כעדים לאמונה (סורה 10:94).

הידיעה שקיימת באסלאם תשתית ליחס מכבד ואוהד כלפי היהודים, חשיפת שורשי הפירוד והאלימות, והניסיון לרפא את הקרע מעיקרו על ידי השבת הכבוד ההדדי, פותחים אופק לשחרור מתפיסות עוינות. אני מאמין ששיח בין־דתי המכיר בעקרונות שהוצבו כאן, והמפגש האנושי בין הצדדים, עשויים להניע את תהליך השינוי. אל לנו להשלות את עצמנו שמדובר בתהליך קצר מועד, אך כידוע, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

הרב ד"ר יעקב נגן הוא ראש בית המדרש "ישראל והאנושות" מבית רשת אור תורה סטון