חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

makor rishon logo 1

הצלת חיים היא ערך יהודי ואנושי, גם ביחס לגויים

ההיתר להציל חיי גוי בשבת מנומק לעיתים “משום איבה”, וכצעד שנועד להגן על היהודים. ואולם קריאה מעמיקה במקורות חז”ל מראה שהוא נובע מתפיסה עקרונית של קדושת החיים, החלה על כל יושבי תבל

 הרב יעקב נגן |  כ”ד בטבת התשפ”ג (17.1.23)

%D7%A0%D7%92%D7%9F scaled 1

לאחרונה עלתה לכותרות, בין השאר סביב הקמת הממשלה וההצעות לשינוי “חוק האפליה”, שאלת פיקוח נפש של גויים בשבת. פוסקים רבים מתירים למעשה לחלל שבת כדי להציל חיי גוי הנמצאים בסכנה, אך הנימוק המקובל לכך – ודאי כאשר מדובר בחילול שבת במלאכות דאורייתא – הוא “משום איבה”. שיקול זה מניח שיש במצבים אלה פיקוח נפש עקיף של יהודים, שכן אם לא נטפל בגויים בשבת, הם עלולים בהמשך לא לטפל ביהודים. היתר חילול השבת להצלת גוי נועד למעשה להציל יהודים.

הנמקה זו מעוררת קושי ומועקה. הקושי איננו צומח מעצם העובדה שישנם דברים החשובים יותר מן החיים עצמם. כיהודים אנו נתבעים למסור את הנפש כדי לא לעבור על שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. הקושי נעוץ בהבחנה בין חיי היהודי לחיי הנכרי: הלכה פסוקה היא שאת היהודי מצילים גם כאשר יש חשש רחוק ביותר לחייו, אפילו אם מדובר על גוסס שעומד למות ופעולתנו רק תאריך במקצת את חייו. כל זה מחדד את הניגוד הצורם לכאורה בין היחס לחיי הנכרי ובין היחס לחיי היהודי.

אלא שלדעתי אפשר לקרוא את מקורות חז”ל והראשונים באופן המבסס את היתר הצלת גוי כהיתר מהותי וכחיוב ערכי והלכתי, ולא כעניין תועלתני.

ההקשר האלילי

לכאורה, ההנחה שאין להציל חיי גויים בשבת כאשר הדבר כרוך בחילולה, נובעת מכמה סוגיות מפורשות בש”ס. ואולם לכשנעיין בסוגיות אלו נגלה שמסקנה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. המשנה במסכת יומא אומרת:

מי שנפלה עליו מפולת… ספק עובד כוכבים ספק ישראל מפקחין עליו את הגל (משנה יומא ח, ז).

עולה מן המשנה שאם ברור לנו שמדובר בעובד כוכבים – אין מפקחין עליו את הגל בשבת. אלא שכאשר מדובר בעובד כוכבים הנמצא בסכנת חיים, יש לציין שגם בימות החול נאמר בחז”ל שאין מצילין אותו:

הגוים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין (תוספתא בבא מציעא ב, לג).

לשון אחר: הסיבה לאי הצלת עובד כוכבים איננה חילול שבת, אלא כחלק מהמאבק בעבודת האלילים שבה הוא אחוז. אין בדברי חז”ל התייחסות ישירה לחילול שבת כדי להציל גוי שאינו עובד עבודה זרה, ולכאורה לא ברור מה יהיה הדין במקרה כזה.

כאן המקום לציין שבכתבי יד של המשנה במסכת יומא לא כתוב “עובד כוכבים” אלא “נכרי”. אולם בד בבד, בספרות חז”ל ברור שהנחת היסוד היא שהנכרים שהם באים איתם במגע הם עובדי עבודה זרה. כך עולה במפורש במסכת עבודה זרה, כאשר הנימוק לכך שבת ישראל לא תיילד את הנכרית הוא “משום שמילדת בן לעבודת כוכבים”. ממילא גם בתוספתא שהבאנו, אמנם בדפוס כתוב “גויים”, אך ברור שההסבר לכך הוא שלדעת חז”ל סתם גוי הוא עובד עבודה זרה.

מכאן נפנה לברר את שאלת הצלת גוי שאינו עובד עבודת כוכבים בשבת. לשם כך יש לשוב אל שורשי הסוגיה המתירה חילול שבת בשל פיקוח נפש. הגמרא במסכת יומא מביאה כמה נימוקים להיתר חילול שבת כדי להציל נפשות, ולאחר שהיא עומדת על קשיים במקורות אלו, היא מגיעה למסקנה הבאה:

אמר רב יהודה אמר שמואל… וחי בהם – ולא שימות בהם (בבלי יומא פה, ע”א).

האמורא שמואל לומד את ההיתר לחלל שבת לצורך הצלת חיים מהפסוק “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'” (ויקרא יח, ה). הדרשה “וחי בהם – ולא שימות בהם” אינה עוסקת ספציפית בשבת, אלא מהווה אמירה כללית על כך שערך החיים נמצא מעל ערך המצוות, כפי שכותב הרמב”ם:

ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” – ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר “וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם” (הלכות שבת ב, ג)..

הסוברים שהשבת חשובה יותר מן החיים, ושאסור לחלל שבת כדי להציל חיים, מכונים על ידי הרמב”ם “מינים”, והוא רואה בתפיסתם השמצה קשה כלפי התורה, המוצגת כ”חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם”. הפסוק מויקרא מציב אפוא קריאה ערכית רחבה הרבה יותר מדיני חילול שבת: חוקי התורה הם חוקי חיים, “רחמים וחסד ושלום בעולם”, וממילא מחייבים את העמדת החיים כערך עליון.

האדם וחי בהם

התבוננות בלימוד של האמורא שמואל מעלה ראיה נוספת לביסוסו של ההיתר על הממד היסודי הערכי: הפסוק “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” פונה לכאורה לאדם שנמצא בעצמו בדילמה בין שמירת חוקי התורה ובין חייו. אולם הגמרא מרחיבה מאוד את העיקרון שעולה מקביעה זו, ומתירה לאדם לעבור על חוקי התורה לא רק בעבור חייו שלו אלא גם להצלת אדם אחר. אילו היה מדובר בדרשה טכנית, ההרחבה הזו לא הייתה מובנת, והיה נדרש לימוד נוסף להיתר לעבור על המצוות להצלת הזולת. אלא שדרשה זו אינה רק לימוד להיתר חילול שבת עבור פיקוח נפש, כי אם אמירה ערכית ועקרונית בדבר עליונות קדושת החיים. ממילא העיקרון הזה נכון לא רק בין האדם ובין עצמו, אלא באותה מידה בין האדם ובין זולתו, ולא נדרשת דרשה אחרת.

מי כלול ביסוד הערכי הזה? האם רק היהודים או כלל האנושות? לכאורה קדושת החיים, המעוגנת בכך שהאדם נברא בצלם א־לוהים, שייכת לכל אדם באשר הוא, כדבריו של רבי עקיבא “חביב אדם שנברא בצלם”, שנאמרו על כל אדם (אבות ג, יד).

אבל אנחנו אפילו לא זקוקים לסברות כאלה, שהרי על פסוק זה עצמו מלמדים חז”ל שהוא מתייחס גם לנכרי ולא רק ליהודי. דבר זה מפורש בשלושה מקומות אחרים בש”ס, שמביאים את דרשתו של רבי מאיר:

היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול – שנאמר “אשר יעשה אתם האדם וחי בהם”, כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (סנהדרין נט, ע”ב; בבא קמא לח, ע”א; עבודה זרה ג, ע”א)

“האדם וחי בהם” – כולל כל אדם, ונכרי העוסק בתורה מדרגתו כשל כהן גדול. ממילא המסקנה המתבקשת: פיקוח נפש דוחה שבת ביחס לכל אדם באשר הוא שם. חייו קדושים, ויש לחלל שבת כדי להצילו.

המסקנה שעולה אפוא מתוך לימוד מקורות חז”ל היא שחכמינו לא התייחסו ישירות למציאות של הצלת גויים בלי ההקשר של המאבק נגד האלילות. ממילא יש לענות על שאלת הצלת גוי שאינו עובד עבודת כוכבים תוך עיון ביסודות פיקוח נפש. מעיון בסוגיה זו עולה ש”אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם” נאמר על כל אדם באשר הוא שם, יהודי ונכרי כאחד.

אף כי הקריאה שהצעתי עולה לענ”ד מפשט דברי חז”ל, שמחתי למצוא מבין האחרונים את דבריו של הרב אריה לייב ברוידא (1928-1840), רבה של הקהילה היהודית בלבוב, בספרו “מצפה אריה” (אורח חיים סימן י). הרב ברוידא עמד על כך שהקריאה “וחי בהם” כוללת הן את ישראל והן את הנכרים, וקביעה זו הספיקה לו כדי להצדיק את המציאות שבה רופאים יהודים מחללים שבת באיסורי דאורייתא כדי להציל גוים. היתר זה היה נפוץ בימיו, והוא מניח שהרופאים פועלים מתוך היתר הלכתי שקיבלו “לתקנת הארצות” (על ידי ועד ארבע ארצות שניהל את חיי היהודים באזור פולין). לדעתו, ההיתר של “משום איבה” מספיק להתיר איסורי דרבנן בלבד, ויש צורך בבסיס הלכתי אחר כדי להצדיק חילול שבת באיסורי דאורייתא שעושים הרופאים. בתשובתו הוא חוזר אל פשט דברי רבי מאיר, שלפיו “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” כולל גם נכרים, וממילא גם הדרשה הנוספת על הפסוק, “וחי בהם ולא שימות בהם” – מתייחסת לכל אדם באשר הוא שם.

אמירה ערכית מהדהדת

המהלך שהצענו כאן חוזר אל מקורות חז”ל ומוצא בהם את הקביעה שהיתר פיקוח נפש הוא היתר כלל־אנושי. אך כשנברר את יחסם של הראשונים לקביעה זו, התמונה תימצא מורכבת יותר. יש ראשונים, בהם הרמב”ם, שבמפורש אינם מתירים חילול שבת להצלת נכרי, אף שאינו עובד עבודה זרה. ועם זאת, יש דעות אחרות.

בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב”ם, הרמב”ן כולל במצווה להחיות גר תושב, חיוב פיקוח נפש שדוחה שבת. הרמב”ן מתייחס שם רק לגר תושב, וניתן לדון מי כלול בקטגוריה הזאת, אולם בדבריו על מסכת יבמות (דף מח) ניכר שהוא סובר, כמו ראשונים רבים אחרים, ש”האדם” שעליו מדבר הפסוק “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, הינו כל אדם. מכאן יש להסיק שלדעתו החובה להציל, מכוח מצוות עשה דאורייתא, אמורה רק ביחס לגר תושב – ואולם האמירה שמותר לחלל שבת על מנת להצילו נכונה לכל אדם.

רבי מנחם המאירי מחזיק בטענה שהאמירה שאסור לחלל שבת עבור גויים, המופיעה במקורות התנאיים, מתייחסת לעובדי אלילים בלבד כחלק מהמלחמה בעכו”ם. כך הוא כותב:

פיקוח נפש אין הולכין בו אחר הרוב. כיצד? חצר שהיו בו ישראלים ועובדי האלילים עמהם – שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת, ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל (מאירי על יומא פד, ב).

מדויק מדבריו שמי שאינו עובד אלילים אלא שייך לדת מסודרת – צריך לחלל עליו שבת. מהיכן הסיק המאירי את קיומו של היתר כזה? נראה שגם כאן התשובה טמונה במהלך שהצגנו בקריאת הסוגיה: היות שעצם הציווי של “וחי בהם” נאמר לכל אדם, ברור שאם אין סיבה שלילית מיוחדת, יש להציל כל אדם גם במחיר של חילול שבת.

ניתן לסכם אפוא ולומר: ביסוד הקריאה שהצענו עומדת הקביעה שמקורות חז”ל לא עסקו ישירות בסוגיית הצלת גוי שאינו עובד עבודה זרה, אלא דיברו רק על הצלת עובד כוכבים באופן כללי, כולל בימות החול. ממילא, על מנת להסיק מה עמדתם של חז”ל כלפי חילול שבת בפיקוח נפש של גוי, יש לשוב אל יסודות הדרשה החז”לית המהווה את המקור לעצם ההיתר לחלל שבת עבור פיקוח נפש. שם ראינו שישנה אמירה ערכית מהדהדת: התורה היא תורת חיים, וככזו מצוותיה אינן באות למעט חיים אלא להוסיף חיים. החידוש הגדול שעולה מהעיון בדרשה זו הוא ש”האדם” שעליו מדבר הפסוק הוא כל אדם, כולל גוי. זוהי אמירה ערכית מהדהדת, השמה את ערך החיים, חיי האדם הכללי – מעל למחויבות למצוות.

מהן השלכותיה של הקריאה שהצענו במאמר על מציאות חיינו העכשווית? הלכה למעשה, גדולי הפוסקים, למן החת”ם סופר ועד הרב משה פיינשטיין, מתירים להציל בשבת חיי נכרי גם במלאכות דאורייתא. החידוש הוא במישור ההגותי ובשינוי הערכי העומד בבסיס הסוגיה, שלפיו הצלת חיים היא ערך אנושי הכולל את קומת האדם השלמה, גויים ויהודים כאחד. וידועים דבריו של רבי חיים מבריסק, שההיתר לחלל שבת להצלת חיים איננו קולא בדיני שבת אלא חומרא בדיני פיקוח נפש.

הקביעה הערכית המהדהדת מעיקרון זה, צריכה להיות מיושמת ביחס לאדם כולו. כל האנושות שייכת בקריאת הכתוב “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'”.

הרב ד”ר יעקב נגן הוא ראש בית המדרש “ישראל והאנושות” מבית רשת אור תורה סטון הדברים מבוססים על מאמר מקיף שעתיד להתפרסם בנושא.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}