חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

makor rishon logo 1

למה אנחנו מתביישים בסיפור שלנו?

ללא יומרה אוניברסלית, תרבות מקומית או סיפור עתיק יומין, המיצג של מדינת ישראל בתערוכה הבינלאומית “אקספו 2020” שבדובאי חסר כל מסר וזהות. ביקור מייאש

הרב שראל רוזנבלט – ב’ בניסן ה׳תשפ״ב (3/4/2022)

בנסיבות סוריאליסטיות נקלעתי לדובאי לארבעה ימים. בזמן המועט שעמד לרשותי הצלחתי לבקר גם בתערוכת “אקספו 2020” שמתארחת בדובאי. מדובר בתערוכה גדולה, מרשימה ומתקדמת ביותר, שמתקיימת כיום אחת לחמש שנים, בכל פעם במדינה אחרת מסביב לגלובוס. מעבר לכך שמדובר בתצוגת תכלית של קדמת הטכנולוגיה, המשלבת יזמות, עתידנות, קיימות ואומנות, לכל מדינה יש הזדמנות לבחור את הסיפור שהיא מספרת בתוך ההקשר הגלובלי והמאמץ האוניברסלי לקידום העולם ופתרון בעיות. השלכתי אפוא אחרי גווי את הציניות הקטנה על התקינות הפוליטית שמעלימה את התנגשות הציוויליזציות, מלחמות הדת והאינטרסים הכלכליים. אחרי הכול, גם לסיפורים חלקיים יש אמת וכוח לעצב מציאות.

בדרכי לתערוכה פגשתי את אחד מבכירי הצוות הישראלי, שהסביר לי עד כמה התערוכה הזו חשובה למדינת ישראל. מספר גדול של משרדי ממשלה מעורבים בהקמת המיצג, סיפר האיש, וחברי כנסת רבים וגם נשיא המדינה פקדו את המקום. עבורי הייתה זו הזדמנות לראות מה ישראל מציגה למאות האלפים שפוקדים את התערוכה, במיוחד על רקע האפשרות להשוות זאת למיצגים של מדינות אחרות. אספר תחילה על המיצגים של מדינות אחרות שבהם ביקרתי, ועל רקע זה נוכל לשפוט את המיצג הישראלי.

מגולגלות עתיקות ועד עיר דיגיטלית

רוב המיצגים הגדולים והמשמעותיים בתערוכה מנסים לשלב בין מסורת לחידוש, בין עבר לעתיד, בין סיפור עתיק יומין לחדשנות ויזמות טכנולוגית. יותר מכך, מדינות גדולות מבקשות לשכנע שסיפורן מייצג את האנושות כולה, ושיש להן בשורה בעלת ערך אוניברסלי. כך, למשל, ערב הסעודית מכניסה את המבקר לתודעה היסטורית עתיקת יומין, כאשר היא מפגישה אותו עם מבנים עתיקים ומרשימים. המיצג מבטא גאווה בזהות העם הערבי ובמורשת של אלפי שנים. בלב המתחם מיצג אור־קולי מרשים שמבליט את התפילה במכה, לצד פלאים טכנולוגיים של הפרחת השממה.

הסיור בביתן של מרוקו מתחיל במיצג של אחת מגולגלות ההומו־סאפיינס העתיקות ביותר שנמצאו באדמתה, רמז שבעצם משם הכול התחיל. בביתן ההודי, אווירה מזרחית ושלווה אופפת את אולם הכניסה, עם מפת צ’אקרות מוסברת ומפורטת לצד מתרגלי יוגה אנושיים. לאחר מכן באים מיצגים על חדשנות טכנולוגית וחקלאית ופרויקט חלל. הנשיא נרנדרה מודי נראה בכל מקום, ואפשר לצפות בו מסביר כיצד חתירתה של הודו לקדמה נועדה לשרת את התכלית – להיות ברכה לכל משפחות האדמה. הסיור נחתם במראות מוורנאסי ובתעתיקי המקדשים הגדולים של הודו.

אחד המיצגים הגדולים שהציבו מארחי התערוכה עוסק ב”מוביליטי”, תנועתיות. הוא מתחיל בדמויות נערצות מתור הזהב המוסלמי בימי הביניים: הימאי והגאוגרף אבן־מג’יד, ההיסטוריון והגיאוגרף אבו־עובייד אל־בכרי ומגלה הארצות אבן־בטוטה. כולם תרמו רבות להבנת מפת הגלובוס ודרכי ההתקשרות בין יבשות, וממילא בין תרבויות. משם קופץ המיצג אלף שנים לימינו, לדיגיטציה העולמית שמחברת את כל העולם זה לזה ולאתגרים האתיים הגדולים שמלווים אותה. במפגשים עם מוסלמים לאורך השנים שמעתי שוב ושוב על הנוסטלגיה לתור הזהב המוסלמי, ועל הפער החינוכי, התרבותי והטכנולוגי שנפער בעת המודרנית כאשר המנהיגים המוסלמים החליטו שלא לשתף פעולה עם המצאת הדפוס ושאר חידושים מודרניים. כך, באמצעות דילוג על מאות שנות היסטוריה, מבקש המיצג להחזיר את האסלאם למקום מרכזי בסיפור ההתפתחות של הציוויליזציה האנושית.

ביחס לכל אלה, בלטו המדינות שהעלימו מורשות תרבותיות עתיקות יומין. רוסיה העלימה כמעט לחלוטין את שליטיה הטוטליטריים, שלא לדבר על מסורת ופולקלור. גם במיצג של סין לא תפגשו את החומה הסינית, ואף לא זכר לקיסרות ארוכת השנים או לארכיטקטורה הסינית המפורסמת. בנורווגיה לא תיפגשו עם פלאי הטבע של הפיורדים. ועדיין, הביתנים של המדינות הללו מספקים הרבה חומר למחשבה על ההווה והעתיד.

מהמיצג של רוסיה תצאו עם הרבה ידע וסקרנות ביחס לחקר המוח, כאשר היא מבקשת להציב עצמה כחוד החנית העולמי בתחום, ובאופן ציני גם כדוגמה ומופת לשימוש נכון וצודק באנרגיה גרעינית. סין מתגאה בהיותה סמל עולמי לקדמה טכנולוגית, ומנסה לשרטט כיצד ייראה עולמנו בעתיד הקרוב. בשעה שכאן יש הנאבקים בטלפון החכם, סין כבר מתחילה לקדם עיר חכמה, שכל רבדיה מרושתים בדיגיטציה משוכללת. נורווגיה בחרה למצב עצמה כמילה האחרונה בתחום הטכנולוגיה הימית ובניצול אופטימלי ואקולוגי של משאבי הטבע של האוקיינוסים. בדומה לכך, מדינות רבות מבקשות לשים במרכז את המודעות לשמירה על איזון אקולוגי, שמלווה כל העת את ההתפתחות התעשייתית.

ויש סוג שלישי של מדינות. כאלה שלא התיימרו להציג באופן פומפוזי את עברן המפואר, ואף לא להכריז על בשורה לעתיד. במקום זאת הן הציגו פולקלור ברמה פשוטה והתרכזו לרוב במכירת בגדים או חפצים מסורתיים. בביתן הקובני מכרו סיגרים, בזה המונגולי קפה, באפגני פרטי לבוש מעוטרים פרוות, ובאיראני תבלינים ושטיחים.

היבריס חסר תוכן

ומהו הסיפור שישראל מספרת על עצמה לבאי התערוכה? ובכן, בעיניי זהו אחד המיצגים המאכזבים ביותר באקספו 2020, המבטא פער עמוק בין היבריס לתוכן שטחי וריקני. אולי הבעיה היא בציפיות הגבוהות שהגעתי עימן, אבל מסתבר שלישראל אין ממש סיפור. לפני שנכנסים למיצג שומעים שוב ושוב בטון מתנשא עד כמה ישראל היא “סטארטאפ ניישן”. המבקר נחשף לנתונים שמראים את היותנו מקום ראשון בעולם במספר הסטארטאפים לפי תושבים, אך במיצג אין שום תוכן על אף אחת מאותן חברות הזנק או הצעה לחשיבה איך מייצרים תרבות כזאת. גם את ה”ניישן” שכחו. כלומר, אין קשר בין הנתונים הללו ובין יהודים או יהדות.

בכניסה לדוכן הישראלי מופיע סרטון של שמונה דקות, מלווה במעין די־ג’יי שמנסה להלהיב את הקהל בחוסר הצלחה מביך. המשפט הראשון שתשמעו מפי גיבורת הסרטון, לוסי איוב, הוא “אבא שלי ערבי, אימא שלי יהודייה ואני… ישראלית”. ומה המסר שיש ללוסי לומר? תקשיבו ל”ביט”, לקצב שמחבר את כולנו. ומהו אותו קצב? מהו אותו ביט? אל תצפו לתשובה, חוץ מכמה רקדני מחול מרוחים על מסך גדול שמנסים לגרום לכם לזוז.

אינני מתכוון לשפוט באופן פרטני את אימה של לוסי איוב, ניצולת שואה שהתנצרה ונישאה לערבי־נוצרי, אך אם זהו הייצוג לסיפור של ישראל, כך הוא נשמע: ישראל איננה מדינה יהודית, אפילו לא מדינת היהודים, אלא מדינת כל אזרחיה שמתמחה בהתבוללות. גיבור התרבות שלה הוא לא היהודי, גם לא היהודי והערבי שחיים בשלום זה לצד זה, אלא דווקא דמות היברידית שמסוגלת להיות “ישראלית”. מדינה ללא עבר וללא עתיד, ושללא כל הסבר יש לתושביה סיכוי טוב להצליח בהייטק או במחול עכשווי.

אם לשפוט על פי הסרטון, במקרה חבל הארץ הזה מכיל מבנים עתיקים מאוד ואת המקום הנמוך בעולם, והוא משמש מסלול לנדידת ציפורים. ללא יומרה אוניברסלית ובלי תרומה לעולם, ללא אתוס וללא מיתוס, לא אברהם אבינו ולא קיבוץ גלויות. חשבתי שלפחות ביציאה יהיה דוכן פלאפל, אבל אולי גם בזה מתביישים.

יצוין שישראל הייתה המדינה האחרונה שהוזמנה ל”אקספו”, ועמדה לרשותה רק שנה וחצי להקים את המתחם שלה. אבל הפרט הזה לא יכול להוות הנחה משמעותית למדינה שמתיימרת להוביל את תעשיית ההייטק בעולם. אגב, לא הרחק מהמיצג הישראלי מתנוסס בגאון המיצג של “המדינה הפלסטינית” המספר על הארץ המובטחת, על ירושלים עיר הקודש ועל קולינריה ייחודית.

במשחק הזה אנחנו מפסידים בגדול, אך לא רק לשכנינו אלא בעיקר מפסידים את עצמנו. אם זה האין־סיפור שלנו אנחנו בבעיה גדולה, מפני שהמיצג הישראלי באקספו 2020 מספר בעצם על אובדן דרך וזהות. בניסיון למצוא חן בעיני העולם, בחרנו להשמיע מסר שלכל אדם באשר הוא יש מקום בחברה הישראלית, בתנאי שיהיה מוכן לוותר על זהות קשוחה ומגובשת. לא ברור מי ומה אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. אולי גם אנחנו נודדים בארץ הזאת ויום אחד נמשיך הלאה, יחד עם העגורים באגמון החולה.

יש לקוות שעד תערוכת אקספו 2025, שתתקיים באוסקה שביפן, ישראל תצליח לנסח את ה”ביט” שלנו באופן קצת יותר מוצלח. אולי היא תמצא אותו במסורת שלנו שמתחילה לפני אלפי שנים, ובשילוב בינה ובין התלכיד המיוחד של החברה הישראלית והתרבות היהודית המתחדשת. אולי נמצא אפילו תוכן ממשי, שיוכל להוסיף חוכמה ומחשבה למבקרי המיצג שלנו.

הרב שראל רוזנבלט, ר”מ בישיבת אור תורה מחנים ועמית בבית המדרש לאנושות מבית רשת אור תורה סטון

לכתבה באתר מקור ראשון

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}