חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

makor rishon logo 3

קריאה אלטרנטיבית של בריאת האדם היא דוגמה לתהליך שחשוב לימינו

קריאה התפתחותית של סיפור בריאת האדם מעניקה משמעות אחרת לראש השנה, והופכת אותו מיום שמציב במרכזו את אפסות האדם ליום שמזכיר את תפקידו ואחריותו. זוהי דוגמה להעשרת הנרטיב הדתי, באופן שעשוי לספק מזור לנבוכי דורנו

הרב ישראל לוינגר | כ”ט באלול התשפ”ג (15.9.23)

הדברים הבאים עשויים להישמע לחלקכם כחידוש מרעיש, בעוד אחרים יראו בהם אולי עניין מובן מאליו. כך או כך, הם מכוונים להציע פתח להסתכלות מעניינת על ראש השנה ועל המשימה המוטלת עלינו בימים אלה, וחשוב מכך, פתח לבחינה מחודשת של הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של האמונה היהודית.

לפי התפיסה שניסח כבר הראי”ה קוק בספרו “לנבוכי הדור” (פרק ה), ראש השנה אינו יום בריאת האדם, לפחות לא במובן הפשוט. לא משום שהאדם נברא בתאריך אחר, אלא משום שהפסוק המתאר את בריאת האדם בפרשת בראשית מתרחש מאות אלפי שנים לאחר שהאדם כבר קיים על הארץ – זכר ונקבה אשר פרים ורבים וממלאים את הארץ בבנים ובבנות שדומים מאוד לאדם כפי שאנו מכירים אותו היום, מלבד הבדל אחד, מהותי וחשוב: לא היה בהם צלם אלוהים.

האירוע הדרמטי שהתרחש בצהרי אותו “יום השישי” המטאפורי אינו יצירת האדם הפיזי יש מאין, אלא תיאור של תהליך התפתחות האדם לכדי צלם אלוהים: “וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”. לא יצירה פיזית מתוארת כאן, אלא הגעה של בחיר יצורי הטבע לכדי בשלות רוחנית, מוסרית ותודעתית – היותו צלם אלוהים. לפי קריאה זו, ראש השנה אינו מסמל את היום שבו אלוהים הביא את האדם לידי קיום ממשי, אלא את הזמן שבו האדם הביא את אלוהים לידי קיום נוכח, פעיל ומודע בחייו. כשמסתכלים כך על ראש השנה ומבינים כך את “זה היום תחילת מעשיך”, יש לכך השלכות דרמטיות על מהותו של היום ועל הציפיות שלנו מ”יום הרת עולם” ומעצמנו.

אך לפני בחינת ההשלכות של הרעיון, ננסה לבחון מעט יותר: מה קרה לאדם (שהיה) הראשון שהגיע להיות צלם אלוהים?

התפתחות תודעת המשפחה

בקריאה ה”התפתחותית” הזו, כל תיאורי בריאת האדם המופיעים במעשה בראשית – ובכלל זה שימת האדם בגן עדן, בריאת האישה, חטא עץ הדעת, פקיחת העיניים לאחר החטא, העונש והגירוש מגן העדן – כולם תיאורים מטאפוריים המבטאים שלבים בהתפתחות האדם לכדי צלם אלוהים. המעבר מקריאה פשוטה של הסיפור לקריאה שיש בה “עומק משל”, כלשונו של הרב קוק, אינו מעבר דרמטי מבחינה פרשנית, ואין הוא דורש אלא מודעות בסיסית לרובד הרמז של מעשה בראשית, וקריאה של אותם פסוקים מוכרים כתיאורי התפתחות אנושית הדרגתית.

המשמעות הראשונית של “צלם אלוהים” היא הופעתו של אדם תבוני שמסוגל לשלוט על שאר יצורי הטבע: “נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ”. אדם זה מתברך לא רק ביכולת להתרבות, “מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”, אלא בעיקר ביכולת להשתמש במשאבי העולם הטבעי ולשכלל אותו, “וְכִבְשֻׁהָ”. היבדלותו של האדם משאר בעלי החיים באה לידי ביטוי בהכרה, שהלכה והתפתחה בו, שהאישה (שגם היא נמצאת בעולם כבר מאות אלפי שנים) היא “עצם מעצמיו ובשר מבשרו”, וכי יש ערך לחיי זוגיות ומשפחה – חיים משותפים שיש בהם אהבה, כבוד, אחריות ומסירות. “כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת” – גם כאן, לא באופן מילולי, אלא כביטוי להתאמה ולשייכות המאפיינות עוד ערך נשגב של צלם אלוהים, אשר אינו קיים בשאר עולם החי – ערך המשפחה.

האכילה מ”עץ הדעת” מסמלת אולי יותר מכול את תהליך ההתפתחות של האדם ומביאה את הכוונה ההתחלתית, “נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ”, לכדי השלמה: “וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע”. האדם קונה דעת, משכיל, מתחיל להבחין בין טוב ורע, מפתח תודעה מוסרית, “ורגשותיו התחילו להתפתח באופן נאות אל הטוב והצדק וגם כן אל הנעם והיופי” (מתוך דברי הראי”ה שם). זהו תהליך מבורך והכרחי בהתפתחות האנושית, אשר מממש את התכלית שהוגדרה מראש, “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”. הדעת, הרגישות, המוסריות, המשפחה – כל אלה הם הביטוי הממשי לתהליך התפתחותי ארוך, שאותו התורה מתמצתת במשפט אחד: “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”.

אך האכילה מעץ הדעת, השכלול האנושי והמעבר לחיים של “צלם אלוהים”, יש בהם גם מורכבות ובעייתיות. האדם נעשה מתוחכם, ערמומי לעיתים, הישגי, תחרותי. בידע, במוסריות ובערכים יש פוטנציאל אדיר לקדמה ושגשוג, אך גם פתח למחלוקת, מאבקי כוח והתנצחות. “כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”, שוב – כמשל. האיסור לאכול מעץ הדעת מוסבר גם הוא שלא כפשוטו, כביטוי לרתיעה המתבקשת מאובדן התמימות ומכניסה לחיים מורכבים ומסובכים, שיש בהם ערבוב מתמיד של טוב ורע אשר לעיתים אין יכולת להבחין ביניהם. אך כמו שאמר הרבי מקוצק: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ואף על פי כן יוסיף דעת”.

המעבר מחיים של הרמוניה עם הטבע לחיים של “וְכִבְשֻׁהָ” ושל “וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם”, הוא מעבר שיש בו הבטחה לחיים טובים יותר ולהתגברות על הפראיות והסכנות של עולם הטבע, אך יש בו גם פגיעה ביופי הבראשיתי של הטבע והפרה של איזונים אקולוגיים שהתקיימו מיליוני שנים ללא הפרעה. כאשר “אָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה” אזי אי אפשר להוציא לחם מן הארץ, אבל מצד שני, כשאדם מתחיל לשעבד את כוחות הטבע לצרכיו, האדמה נעשית ארורה ועלולה להצמיח קוץ ודרדר. לפחות עד שילמד האדם, בעזרת הדעת ונשמת החיים שבקרבו, לשוב אל האדמה שממנה לוקח, כלומר להשיב את ההרמוניה והאיזון שאותם הפר. עד אז מגורש האדם מגן עדן, או ליתר דיוק – האופציה של עולם שהוא גן עדן היא אפשרות שמחכה למימוש.

הפרטים עוד רבים ואפשר לנתח ולהעמיק בכולם, אך נחזור לראש השנה ונראה כיצד קריאה אחרת של סיפור ראשית האדם יוצרת השלכות רבות־משמעות על הדרך שבה אנחנו חווים את ימי ראשית השנה.

האדם מקבל משמעות

האופן שבו אנו מעבירים מדור לדור את המסורת ואת סיפורי היסוד שלנו, מחלחל עם הזמן אל התודעה ומשפיע על צורת החשיבה שלנו. ראש השנה כמייצג את היום שבו אלוהים ברא לראשונה את האדם, הוא שונה לחלוטין מראש השנה המייצג את הזמן שבו האדם הכיר לראשונה את אלוהים והתחיל לחיות בצלמו ודמותו.

כאשר ראש השנה מעוצב על פי סיפור הבריאה כפשוטו, אזי עניינו של יום הוא תחילה של חיים, חיים שנוצרו על ידי אלוהים אז בימי הבריאה, וחיים שתלויים ברצונו של אלוהים גם בשנה העומדת בפתח. האדם הראשון נוצר יש מאין באותו יום שישי שהתחיל את מעגל השנה התמידי, וכך גם עומד לו האדם בתחילת מעגל השנה הנוכחי ומתפלל שלא לחזור מיש לאין: “זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים”. בסיפור זה, אלוהים הוא שעומד במרכז ההתרחשות, והאדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, בעל כורחו נברא כאשר קיבל כמתנת חיים נשמה בקרבו. וכך עומד האדם בכל שנה ומבקש מאדון כל הנשמות לקבל שוב מתנת חיים זו – “הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ, חוּסָה עַל עֲמָלָךְ”.

סיפור הבריאה כפשוטו מתאר רגע של החלטה אלוהית, “נעשה אדם”, ולא תהליך אנושי של התפתחות רוחנית. כך גם החוויה הקיומית שמתעצבת מתוך הסיפור היא חוויה של החלטה אלוהית: “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו”.

קצת ענווה ותחושה של תלות ואימת הדין לא יזיקו לאף אחד, ואין כמו סיפור בריאת האדם כפשוטו כדי לכונן בנו את חוויית הפער התהומי הזה בין קיומנו האנושי, שהוא כאבק פורח, ובין קיומו האינסופי של מי שתולה ארץ על בלימה. אך הקריאה השנייה של סיפור בריאת האדם – הקריאה המטאפורית וההתפתחותית – מעצבת חוויה שונה לחלוטין של ראש השנה, חוויה שיש בה איכויות רבות שראוי להכיר ולהטמיע בתודעה.

לפי הקריאה השנייה, ראש השנה אינו מייצג את בריאתו הפיזית של אדם הראשון ולא את שאלת קיומנו הפיזי בשנה הקרובה. סיפור הבריאה מתאר התפתחות אנושית לכדי חיים שיש בהם הידמות לאלוהים, ועל כן בכל שנה מחדש יום הדין מציב בפנינו את השאלה הנוקבת – האם אנו אכן חיים את חיינו בצלמו וכדמותו. “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים” אינו תיאור של תחילת החיים אלא תיאור של משמעות החיים – חיים שיש בהם נשמה, חיים של דעת אלוהים ודעת טוב ורע. לחיים כאלה אנו מכוונים באומרנו “כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱ־לֹהִים חַיִּים”. ראש השנה הוא “יום הרת עולם” לא במובן הפשוט של יום בריאת העולם או בריאת האדם, אלא במובן של פוטנציאל גדול המחכה למימוש – כמו הריון. פוטנציאל הופעתו בעולם של צלם אלוהים, עם כל האחריות הנלווית לכך.

פתאום קם אדם

כשמפרקים את מושג “צלם אלוהים” למרכיביו השונים לפי סיפור הבריאה כמתואר לעיל, מתבררת יותר העבודה הרוחנית וחשבון הנפש הנדרשים בראש השנה: “ויברא אלוהים את האדם בצלמו” הוא תהליך הגעת האדם ליכולת שליטה על עולם הטבע, ושימוש במשאבי הטבע למען שכלול החיים, מבלי להרוס את גן העדן המקורי. ראש השנה שלנו הוא יום של חשבון נפש: האם עמדנו במשימה הזו? האם נטלנו בה חלק?

“לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ”, הוא תיאור הופעתם ההיסטורית של כמה מאפיינים מובהקים של צלם אלוהים: הבדידות, החברה, הזוגיות, המשפחה. כל אחד מהם מהווה אתגר, כיום אולי יותר מאי פעם, וימי ראשית השנה ניתנו לנו כדי לבחון עד כמה אנחנו מצליחים לעמוד באתגרים אלה ועד כמה אנו נותנים את הדין על כישלונותינו.

אך המרכזי מכולם, מאז ועד היום, הוא אתגר עץ הדעת. היכולת להוסיף דעת בכלל, ודעת טוב ורע בפרט, היא מהות הקיום האנושי. מאז הופעת צלם אלוהים באדם ועד היום, הוספנו הרבה דעת למרות המכאוב. למדנו, בדרך הקשה לפעמים, לברור את הטוב המוסרי מתוך הרע, והתקדמנו המון בהתמודדות עם עונשם של אדם וחווה, כלומר עם התוצאות ההכרחיות של האכילה הראשונית מעץ הדעת. אך חשבון הנפש בכל שנה מחדש עדיין נצרך. יש מקומות בעולם שהדעת והקידמה לא הגיעו אליהם, והאדמה שם עדיין ארורה ומצמיחה קוץ ודרדר. אנשים רבים בעולם עדיין צריכים להזיע יותר מדי בשביל לאכול לחם. יש מערכות יחסים שעדיין מתקיים בהן “וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ”.

על כל העוולות הללו שעדיין מתקיימות בעולם, למרות הדעת ובגלל הדעת, אנו מתפללים בראש השנה: “וְעוֹלָתָהּ תִּקְפָּץ פִּיהָ, וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כֶּעָשָׁן תִּכְלֶה, כִּי תַּעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ”. אך הרשעה לא תיעלם רק משום שביקשנו. צריך ש”יֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ”, משפט שמקבל משמעות חדשה בקריאה ההתפתחותית. זה לא מספיק רק לדעת שנבראת על ידי אלוהים. ראש השנה הוא יום זיכרון למהפכה הגדולה ביותר בתולדות העולם. הרבה לפני שקם אברהם, הרגיש שהוא עם והתחיל ללכת, קם אדם והרגיש שהוא אדם, והתחיל לחיות ולפעול בצלם אלוהים. זה לא קרה פתאום אלא התפתח במשך מיליוני שנים, אך ביום השנה לרגע השיא של התהליך הזה עלינו לשאול את עצמנו, בכל שנה מחדש, עד כמה אנו שותפים – תודעתית ומעשית – למהלך הדרמטי הזה.

מענה לחוסר נחת

הקריאה האלטרנטיבית של בריאת האדם והשלכותיה על המשמעות של ראש השנה, היא רק דוגמה אחת מני רבות לתהליך חשוב שראוי שיתרחש יותר בימינו – העשרת הנרטיב הדתי.

כידוע, צעירים רבים עוזבים את החברה הדתית. האם הם עוזבים בגלל שאלות באמונה? נראה שלא. האם מפריעה להם ההתנגשות בין סיפור הבריאה ותורת האבולוציה? אולי קצת, אבל גם זה כנראה לא מעסיק יותר מדי את רוב הצעירים. רוב המחקרים שעסקו בתופעת החילון אינם מצביעים באופן חד־משמעי על גורם לעזיבת הדת, ואין בכוונתי להציע גורם כזה. ואולם, נדמה שאצל חלקים גדולים בציבור הדתי קיימת תחושה של דיסוננס המלווה את המפגש שלהם, כאנשים מודרניים, עם הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הדת. תחושה זו מופיעה אצל המאמין המודרני כחוויה קיומית של חוסר נחת, המרחפת בסמוך למודע ומתפרצת לפעמים אל החיים.

רוב האנשים אינם מעסיקים את עצמם בשאלות פילוסופיות. לכן, אם קיימת למשל התנגשות בין המדע וסיפור הבריאה, היא אינה מטרידה אותם מבחינה מחשבתית או תיאולוגית, אלא רק מייצרת חוויה עמומה של חוסר נחת. כך גם לגבי רעיונות יסוד רבים: רעיון “אתה בחרתנו” לעומת ערכים של שוויון ואוניברסליות; רעיון “הכול משמיים” לעומת ערכים של אחריות ופעילות אנושית; רעיון “טוב ה’ לכל”, לעומת כל הרוע שיש בעולם; רעיון “העולם הזה דומה לפרוזדור”, לעומת חוויית היסוד של הדתי המודרני, שחי בעולם הזה ומשקיע בו ובפיתוחו את רוב זמנו, מרצו וכספו, וכן הלאה.

לכל ההתנגשויות הללו יש תשובות והסברים לרוב, אך האדם הממוצע איננו מחפש תשובות. הוא פשוט חי את חייו עם דיסוננס מובנה, כאשר שטף החיים, וכל הטוב והנחת שיש בחיים הדתיים, משאירים אותו בפנים. אך לא תמיד. חוויות דיסוננס כאלה מצטברות לעיתים לכדי מסה קריטית. תחושת חוסר־נחת מפורשת ולא עמומה, שגורמת לאנשים מסוימים להתנתק. לעיתים זו התנתקות חלקית, לעיתים מלאה ומוצהרת, ולעיתים ההתנתקות אינה מעשית כלל אלא רק תודעתית ורגשית. כמובן יש גם רבים שאינם מתנתקים בכלל ואינם חווים לא דיסוננס ולא חוסר נחת.

כמו כל חברה אנושית, החברה הדתית מגוונת ומורכבת מאנשים רבים ושונים. בדיוק בשל כך יש צורך בהעשרת הנרטיב הדתי באמצעות קריאות נוספות של סיפורי היסוד כמו סיפור בריאת האדם, ופרשנויות נוספות לאמונות הבסיס כמו “אתה בחרתנו” או “הכל משמיים”. את הפרשנויות הנוספות יש להטמיע במערכות החינוך (לצד הפרשנות הקיימת), מתוך מודעות לחוסר הנחת שחווים חלק מהתלמידים, וכנראה גם חלק מההורים.

כשהרב קוק כתב את פירושו ההתפתחותי לסיפור הבריאה, בספר “לנבוכי הדור”, הוא לא ביקש להצדיק את האבולוציה אלא להציע לנבוכי הדור הצעירים קריאה אחרת, שהוא האמין בה לכתחילה ולא רק בדיעבד. קריאה אמונית, עמוקה, מעוררת יראת שמיים אך גם כזו שעשויה ליצור פחות דיסוננס. קריאה שיכולה לעצב חוויית ראש השנה עם איכויות רבות שאין בקריאה הפשוטה.

אכן, יש כאלה שמעדיפים את הקריאה הפשוטה של בריאת האדם. עבורם “אין מקרא יוצא מידי פשוטו” אינה רק עמדה פרשנית, אלא חוויית חיים שעושה אותם עובדי ה’ טובים יותר, אנשים טובים יותר, ללא סיבוכים וללא חוסר נחת. ואולם גם אם אתם עצמכם משתייכים לקבוצה הזו, אתם כנראה מכירים בסביבתכם הקרובה צעירים, נבוכי דורנו, שהקריאה ההתפתחותית המטאפורית תאיר את עיניהם, תשמח את ליבם ואולי גם תגרום להם להעריך ולכבד יותר את אמונתם ואת דתם.

עלינו לחפש, ולפעמים גם לייצר, קריאות נוספות מסוג זה עבור אלה שמתנתקים מהדת, מעשית או רגשית, אבל גם עבור אלה שמתנתקים מהדתיים. יהודים טובים שמסתכלים מבחוץ על ההתנגשויות הללו בין השפה הדתית וערכי העולם העכשווי, וחשים זרות וניכור כלפי החברה הדתית ואמונת ישראל. בשנה החולפת התקיים בנו בעוצמה כואבת, משפט הלקוח מסיפור מטאפורי אחר: “אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ”. העשרת הנרטיב הדתי תוכל אולי לאפשר “פִּתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ, שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂון לְעִירֶךָ”.

ד”ר ישראל לוינגר מלמד במדרשת אור תורה רמות ובאולפנת אור תורה נווה חנה

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}