חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת מקץ: בין כלכלת צפנת פענח לכלכלת חעפי

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

פרשת מקץ מגלגלת את סיפור עליית יוסף לגדולה. הסיפור של יוסף שעובר מהבור הריק, לבור האסורים ונגמר כמשנה למלך. פרשיית עליית יוסף ומאפיינה יש לה מקבילות רבות בתנ”ך וכנראה היא מתארת נאמנה מציאות של בתי מלוכה שונים באזור המספוטמי.
אנו רואים בפרשתנו, שיוסף כאשר הוא מקבל את תפקידו הוא מקבל את טבעת המלך ובגדים מיוחדים:
לח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. מ אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. מא וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. מג וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מה וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וכך אנו מכירים בנוגע למרדכי במגילת אסתר:
א בַּיּוֹם הַהוּא, נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, אֶת-בֵּית הָמָן, צֹרֵר היהודיים (הַיְּהוּדִים); וּמָרְדֳּכַי, בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ–כִּי-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, מַה הוּא-לָהּ. ב וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן, וַיִּתְּנָהּ, לְמָרְדֳּכָי; וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת-מָרְדֳּכַי, עַל-בֵּית הָמָן… טו וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
וכך בנוגע לדניאל:
כט בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר, וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא, והמנוכא (וְהַמְנִיכָא) דִי-דַהֲבָא, עַל-צַוְּארֵהּ; וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי, דִּי-לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא.
עדויות דומות יש לנו גם ממלכי אשור כאשר הם מתארים מינוי מנהיגים במצרים.
מספר לנו אשורבניפל מלך אשור על מינוי הנסיך המצרי נכה ממושלי הדלתא ( שמשל בשנים 663-671 לפה”ס ונחשב לראשון לראשון פרעוני שושלת זו ) כי “הלבישו בנדי רקמה ססגוניים , שם עליו רביד זהב לראשון פרעוני שושלת זו , אלה אותם הסמלים הנזכרים בכתוב שלפנינו . חוקרים העירו בדין , שנוהג זה לא נמצא באשור עצמה , ולפיכך יש להניח , שמלך אשור המליך את נסיך מצרים על פי כללי טקסי מינוי , שהיו נהוגים במקום , ואלה ודאי המשיכו מסורת ארוכה.
כמובן, שניתן למצוא הקבלות רבות בין שלושת הפרשיות המופיעות בתנ”ך ולא סתם. גם יוסף וגם דניאל מקודמים בגלל יכולת ייעוץ רוחנית מיוחדת שהיתה בהם. מרדכי מקודם מתוקף היותו דוד המלכה, אך גם הוא מקבל כמו יוסף אחריות כלכלית על האימפריה של אחשוורוש, הוא מטיל מס על איי הים ונתפס כדמות ממשלית משמעותית, במיוחד בהיבט הכלכלי.
אין ספק שיוסף קודם בגלל יכולותו לפתור חלומות, אך לא רק בגלל שיכל לפתור חלומות אלא בגלל שידע להציע פתרונות לבעיות שהחלום מעלה. החלום של פרעה העלה בעיה ממשית, רעב הולך להכות בארץ מצרים. לאומה שמבוססת על חקלאות- ובכלל לאימפריה בעולם הקדום, רעב איזורי הנו מכת מוות. כפי שעולה מן הכתובים, פרעה הבין לבד שהחלום שלו מסמל משהו בסגנון, לא את זה הוא ציפה לשמוע מן החרטומים. החרטומים אשר משמעות השם שלהם הנו העומדים בראש הקוראים בספרי הפולחן, יודעים איך להציע פירושים, איך להציע עצות אשר מבוססות על הידע הקיים בספרי הפולחן.
יוסף מגיע עם פרספקטיבה חדשה, פרספקטיבה ששונה מכל מה שפרעה שומע עד כה. לכן הוא ממנה אותו לממונה, שולח לפניו אברך שהנו כרוז (כך בתרגום השבעים), שאומר שיש להקשיב ליוסף. זאת מאחר שהתכנית של יוסף אינה שגרתית.
על פי תרגום השבעים גם השם שניתן ליוסף קשור בקשר הדוק לרעיון כלכלי זה “צפנת פענח” שפירושו הוא פא סנת’ נ פא ענח , דהיינו : מכלכל, יוצר .
מה היא הצעתו של יוסף?
מז וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים. מח וַיִּקְבֹּץ אֶת-כָּל-אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן-אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה-הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ. מט וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי-חָדַל לִסְפֹּר כִּי-אֵין מִסְפָּר
הרעיון שיוסף מציע נראה לנו מובן מאליו, אך האמת הוא שיש בו חידוש עצום, בטח לאומה שהנה אומה אלילית בעקרה. יוסף אוגר בשבע השנים הטובות אוכל בכדי להתכונן לשבע השנים הרעות שעוד יבואו. האומה המצרית היא אומה שחיה מן היד לפה, לא רק כדרך חיים, אלא כתפיסה בסיסית כאומה שמאמינה בנוכחות האלים וששוכנת מסביב לאחד מן אליה המרכזיים- היאור.
היאור, הלוא הוא הנילוס, הנו מקור חייה של מצרים. אל הנילוס הוא חעפי. חעפי הוא רוחו של הנילוס, או האנשה שלו. בדרך כלל מתואר חעפי כגבר שמן בעל כרס גדולה. היותו שמן, וטוב בשר מסמל את היותו מכלכל את הארץ ומשפיע עליה מטובו השומן הוא השפע הטוב של היאור. המצרים אף נהגו לתארו כשעל ידיו טס מנחות, תמונה הרומזת לתפקידו כמכלכל מצרים. יש תעודות המכנות אותו ”אבי האלים ” והוא קשור במים הקדמונים, על שום קשרו לגאות היאור, שבה תלויים חיי מצרים כיבדו אותו המצרים, הקריבו לו קורבנות וחגגו לכבודו רבות. בתקופה היוונית רומית נקרא חג זה בשם, Niboa ובו היו מקריבים – משליכים לנהר – קורבנות של בשר, לחם, עוגות ופרות. יש סבורים שבתקופות הקדומות אף הקריבו לו קורבנות אדם שהוטלו לנהר- ובעקר תינוקות זכרים.
חעפי התמזג כדמותו של האל החשוב אוסיריס, שהיה לא רק אל המתים אלא גם אל הצמחייה ותחייתה, ומגופו נבעו – לפי אמונת המצרים – הלחות המחיה את הארץ. אפשר שיש לזיהוי זה קשר לאמונת המצרים, כי אוסיריס מצא את מותו כשטבע בנילוס.
כאשר ישנה אמונה כה חזקה בנוכחות האלים ובעקר באל הנילוס שמכלכל את האדם, הפתרון לרעב מצופה, לחוסר שפע, עליו להיות מעשה דתי או מעשה רוחני. לנסות לפייס את רוח האל. אני מניח שאלו היו העצות שנתנו חרטומי מצרים.
אך יוסף מגיע עם עצה אחרת.
כינון כלכלה המבוססת על הכנות לעתיד ולא כזו המבוססת על פולחן האלים. יוסף מציע לאגור מזון ולתת פרנסה לתושבי מצרים בשנות הרעב. יוסף מציע לחמוק מגזרת האלים על ידי פעילות אנושית, לא לקבל את הרעב כגזירת גורל- אלא לפתור אותו בכלים כלכליים.
גם העצה לתת אוכל לאנשי מצרים ללא קשר לכמה אוכל הם הפיקו בשנות הרעב, או לכמה פרנסה הם הכניסו בשנים אלו היא מהפכנית. הכלכלה המצרית הבסיסית אין בה מימד של סחר חליפין. תפיסה אלילית בסיסית, הנה תפיסה בה האדם נהנה מיידית או שלא נהנה מיידית מפירות עבודתו, כיוון שהאלים נוכחים ומעורבים למעשה בעבודותו, במה שהוא מרוויח, בהצלחת היבול או כישלונו- התוצאה היא פידבק מיידי וכך אין מקום לתת אוכל לנופל, אין מקום לתת אוכל למי שאין לו.
הצעתו של יוסף הנה לכלכל את כולם, הצעתו של יוסף מנתקת את הרעב או השובע מן הרגע. היא גורמת לאדם לחשוב על האופציה של אגירה, על האופציה לקבל משכורת- תמורה מן הממלכה, מן הממשל, מן המעסיק תמורת עבודתו. לא לקבל פרנסה שהנה תוצר ידיו, אלא משהו שמגיע לאדם תמורת תוצר ידיו.
זוהי תפיסה של נקיטת יוזמה שגומרת לאדם להבין שהעתיד שלו תלוי במעשה ידיו, בהכנה שלו לעתיד ולא רק באלים שנותנים פידבק מיידי.
ברור מדוע החרטומים לא מסוגלים לתת פתרון כזה לפרעה.
אך יוסף נושא עמו מטען אחר, יוסף שרואה את אביו יעקב שמתכונן לעתיד בהיותו רועה צאן בבית לבן חמיו ולא משאיר את הדברים ליד המקרה, יוסף שהנו נצר למשפחה של רועי צאן- דהיינו כאלו שעוברים ממקום למקום ולא משתקעים במקום אחד, אלא תמיד חותרים לשטח מרעה טוב יותר, מסוגל לתת עצה שמנתקת את האדם מן הצורך להגיב לטבע, אלא מלמד את המצרים לחתור לעתיד טוב יותר.
זהו החידוש הגדול של יוסף, שדומה והופנם על ידי ישראלים אחרים בתנ”ך שעולים לגדולה.
אנו מוצאים פה הדהוד ראשוני של התפיסה המיוחדת של משפחת אברהם, יצחק ויעקב בעת מפגשה עם המציאות עצמה. תפיסה שלוקחת אחריות ולא עומדת משתוממת אל מול המציאות ונכנעת לה.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}