חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת ויגש: תועבת מצרים- תחילת העימות הגדול

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

לאוַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶֽעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵֽית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי:
לבוְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ:
לגוְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם:
לדוַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גּ֔שֶׁן כִּי־תֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן:
פרשת ויגש מספרת לנו את סיפור ירידת משפחת יעקב למצרים. הפרשה נפתחת בגישת יעקב ליוסף שהתחילה כעימות והסתיימה במפגש, אך בהמשכה אנו למדים על המפגש בין אנשי מצרים למשפחת יעקב, מפגש שמתחיל בטוב, אך יוסף יודע ומרגיש שכנראה סופו של מפגש זה יהיה בעימות.
מדוע יוסף כה חשש?
הביטוי תועבת מצרים חוזר עוד פעמיים בהקשר של מנהגי מצרים:
“וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים” (בראשית מג, לב).
“ויאמר משה לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה’ אלוהינו. הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו” (שמות ח’ כ”ד).
תועבת מצרים מתקשרת לאכילה עם העבריים את הלחם ולצאן. כנראה, העבריים היו כאלה שהמצריים לא רצו לאכול איתם, כנראה היתה בעיה עקרונית עם ההתנהלות של העבריים מעבר לרעיית הצאן שהיה ברור ליוסף שהמפגש יסתיים בפיצוץ.
לדעתי סיבת הפיצוץ היא אכן התפיסה העצמית השונה לחלוטין של העברי והמצרי, תפיסות שלא יכולות לשכון יחדיו.
אחד ממוקדי העבודה הדתית שהיו ייחודים לאומה המצרית הנה הקדשת בעלי חיים לאלים. אמנם היו חיות מקודשות רבות באומות אחרות, אך אצל המצרים הדבר היה במספרים גדולים ביותר. מן הבהמות הדקות היה מפורסם הפולחן לתיש החי בעיר מנדס בדלתה של מצרים התחתונה, וכן היה כבש, או תיש, בעל החי המקודש של האל חנוב באלפנטינה, בייב.
כפי שכתבתי, היה במצרים תהליך של הקדשת יתר של בעלי החיים, ליד המקדשים נמצאו רפתות ודירים, כלובים וציפורים ואגמים לתנינים ודגים, והמאמינים מן השכבות הרחבות מצאו דווקא בהם ביטוי לתודעה הדתית שלהם. המשפחה שהחזיקה בבעל החי היתה מסתכלת על מהלכה, מזהה את העתיד על פי מה שקרה לחיה ובעיקר שמחה בזכות הגדולה שנפלה בחלקה שחיה גרה בקרבה. מתי שהחיה מתה מובן שמהשפחה ראתה בכך סימן רע והתאבלה ארוכות.
מובן שהיה אסור להרוג את בעל החי המקודש, יש עדויות מן התקופה התלמית על נכרים שהרגו במזיד בעל חי מקודש, ששילמו בחייהם בעד חטאם זה, מבלי שהשלטונות היווניים יכלו להצילם.
יש לכך סיבות עומק רבות, אך כנראה התפיסה המצרית שראתה בנוכחות האלים בטבע, זיהתה בחי, פן הקרוב יותר לטבע מן האדם מצד אחד, אך לא דומם מצד שני. רק הגיוני היה שהחיות יהפכו לאלוהות. הקרבה שלהם לטבע, מעניקה להם את היכולות לשמש ככלי לנוכחות האלים וזאת בניגוד לאדם שמרגיש את עצמו בעל תודעה וחושב שהוא יכול להגיע לשלטון על אלי הטבע.
חשוב להדגיש שלכל מחוז מצרי היו אלים אחרים, היו הבדלים בין המחוזות השונים, ורק בעלי חיים יחידים זכו להערצה כלל ארצית- בין בעלי החיים שזכה להערצה כלל ארצית היה הכבש.
אנו פוגשים גם מריבות דמים בגבולות המחוזות, שהללו אכלו דגים מקודשים לבני המחוז השני, ואלה החזירו להם כגמולם ע”י שחיטת כלבים קדושים. בעיקר בתקופה האחרונה, עת שמצרים היתה נתונה לשלטון זרים, גברה ההיאחזות הקנאית של עם המצרים בפולחן בעלי החיים הקדושים כיסוד מוסד לקיום עצמיותם התרבותית והלאומית.
לא כל תיש זכה להיפך לאלוהות, מסופר על כבשה אחת שפתחה פיה ונבאה על גורל מצרים לעתיד לבוא, ואח”כ שבקה חיים. בזה הוכרה אלוהותה, וקברה הפך להיות לאתר מקודש.
בעקר היה קשה למצוא תיש קדוש, שיהיה הגוף של האל מנדס. המצרים היו מחפשים כבשה בעלת משולש שחור בין עיניה. לאחר שכבשה זו נמצאה היו עושים המצרים טקס אדיר בשיאו פרעה היה רוקד מול הכבש.
הדברים נשמעים לנו מוזרים ביותר, אבל יש לזכור שגם בימינו יש כאלו המחפשים את הדלאי למה הבא (אמנם זה לא חיה אבל הרעיון הוא דומה) שבו תשכון נפשו של בודהיסטווה אַוַולוֹקִיטֶשְוַורָה לאחר מותו של הדלאי למה הנוכחי.
גם באגדות חז”ל מופיע החיפוש אחר הפרה האדומה כמוטיב מרכזי. שוב לא מדובר פה על חיפוש אחר גוף האל, אך פעולה של חיפוש בחי וניסיון למצוא את “החיה הקדושה”, אינו רעיון שזר לנו.
למעשה, ניתן לומר שחלק מרכזי מהזהות המצרית הדתית היתה נעוצה בחיפוש אחר הכבש הנכון, אחר הכבש בעל הפוטנציאל האלוהי . חיי הדת של המצרי היו קשורים בקשר הדוק לחיפוש גוף האלוהות בתוך הטבע.
מבחינה זו רועה צאן, שרועה את הצאן, אמנם דואג לו, אך מתייחס אליו רק כמונהג ולא כפוטנציאל לגוף האל, מתייחס אליו כפרנסה ולא מחפש בו את האלוקות, זו אכן תועבת מצרים. מבחינת המצריים, יש פה ניתוק מן האלים, ניתוק מן הטבע האלילי, שכל מי שמכריז עליו כמנותק בצורה זו הוא תועבה.
חוקרים רבים מזהים את המונח עברי עם המונח עפירו. עפירו היו כינוי לעם שלא היה לו אדמה משלו לא היה לו מקום משלו, הוא נעקר מעל אדמתו והיה מעין נווד, כך מסביר את הכינוי פרופ’ נדב נאמן מאוניברסיטת תל אביב:
“…הצד השווה ב’עפרו’ הוא היותם אנשים שנעקרו מהחברה שבתוכה צמחו, נפלטו מתוך המערכת החברתית הקיימת והפכו לגרים במקום מושבם החדש. עקורים אלה היו שייכים במקורם ליושבי הקבע, ומסיבות שונות נטשו את מקומותיהם ונדדו למקומות חדשים. תופעת העקירה מוכרת לנו מתעודות המזרח הקדום, וסיבותיה שונות. מפעמים נמלטו הבריות כדי להציל את נפשם מסכנת מלחמה ממשמשת ובאה או מנקמת דם, ופעמים איבדו את כל רכושם בעניין רע, או שמטו ידם לנושים, ונאלצו לנטוש את נחלתם.”
ובאמת רעיית צאן הנה מקצוע של נוודים, של אנשים שמוכנים לעבור ממקום למקום. שבוע שעבר הדגשתי איך הפרספקטיבה העברית הזו של יוסף מאפשרת לו לפתור את חלום פרעה. אך העימות בין ההשקפות היסודיות נשאר.
מצרים היא אומה שמתפרנסת מארצה. יותר נכון לומר- שבדומה לציוויליזציות קודמות שמיוצגות בתנ”ך בדמות מגדל בבל, מדובר בחברה שנותנת לאדמה, לחי, למציאות מעמד של אל.
אם האל מתבטא בחי, במקום, בטבע, אדם שאין לו מקום, שהוא נווד- הוא תעובה.
זוהי תנועה ידועה של האנושות, להשתקע במקום מסוים, בדרך כלל מקום פורה בו הפרנסה קלה. כיוון שהתפיסה האלילית לא תופסת את האלוהות כמעבר לעולם אלא כעולם עצמו, מהר מאוד המציאות ממנה מתברכת אותה ציוויליזציה מקבלת מעמד של אל. במצרים דבר זה היה משמעותי במיוחד כיוון שהניגוד בין איזור הנילוס הפורה, המלא בחי, לארץ המדברית שמסביב הוא כה בוטה, עד שבעינים שלהם זה מובן מאיליו. ברור שהנילוס והחי מסביבו יקבלו על ידי המצריים מעמד של אלים. ההשתקעות במקום אחד נותנת דרור ליצרים הדתיים של האדם על ידי כך שהוא הופך את ביתו לאלילו, את ארצו לאלילו, את עבודתו לאלילו.
העבריים הנוודים, החל מאברהם אבינו הנווד, יצחק שנע ונד בתוך ארץ ישראל ובטח שיעקב, היו רועי צאן, אנשים שזזים ממקום למקום ולא משתקעים במקום אחד.
שנגמרת התבואה עוברים הלאה. לא משתקעים בארץ אחת, לא משתקעים באיזור אחד. בספרו, “קיצור תולדות האנושות” טען יובל נח הררי, שהחיטה בייתה את האדם וגרמה לו להשתקע במקום אחד. דמות רועה הצאן לא בויתה על ידי החיטה ולכן לא נתנה לחיטה או לכל מקום מעמד של אל.
העברי הוא רועה הצאן כי הוא לא מתמסר לאדמה, לא מחפש את האל בקרקע, אלא מחפש את האל בשמים. העברי הוא רועה הצאן כיוון שבתור רועה צאן הוא מנהיג את עבודתו, הוא לא עובד של העבודה ולא עבד של העבודה, אלא הוא המנהיג שלה.
העברי יודע שלעבודה יש מטרה, לפרנס אותו ולא שהוא יסגוד לה. בעולם אלילי כל כך קל להפוך את העבודה לאליל, עד כדי כך שכל מי שלא עושה זאת הוא מוזר, הוא תועבה, אי אפשר לאכול איתו.
זהו עימות תרבותי עצום שהמקרא מתאר לנו, עימות שמתחיל להתפתח, עימות שיגיע לשיאו בשיעבוד שינסה להפוך את ישראל לעובדים/ עבדים בהמשך ויסתיים בשפטים שנעשים באלי מצרים- בעיר המצרית, בחי המצרי ובתפיסה הכלכלית המצרית.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}