חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“משהו לשבת”: פרשת כי תשא

הרב נחמיה קרקובר, מנהל חינוכי של רשת אור תורה סטון

 %D7%94%D7%A8%D7%91 %D7%A0%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%94 %D7%A7%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A8מה ההבדל בין אשמה לאחריות? הבדל גדול ומשמעותי אבל גם דק מאוד.

אשמה מנסה לשייך בין ‘מה שקרה’ ל’מי שעשה’ כדי להפוך את מי שעשה לאדם הרע, היא איננה מחפשת תיקון או שינוי אלא סוג של השלכה כעוסה, לא המעשה הוא העיקר אלא העושה. בדרך כלל המאשים עושה זאת כדי לפתור את עצמו, כי יש אשם שהכל מתמקד בו, המאשים לא רק שאינו מקבל אחריות אלא הוא מטיל אותה על אחרים. אשמה מקטינה ומכווצת, היא זוללת כוחות וגורמת לנאשם לברוח או לתקוף אבל בכל מקרה לא משאירה בו כוחות לתקן. כך האשמת אחרים וכך באופן חריף יותר האשמה עצמית.

אחריות לעומת זאת היא פעולה אחרת לחלוטין, היא איננה מבקשת לבודד את האשם, אלא היא מחפשת שותפים שמבינים ויש להם את האומץ להגיד שיש להם חלק במה שקרה, לא משום שהם אשמים אלא משום שהם מוכנים וצריכים לקחת אחריות. אחריות זו תחושת שותפות שמובילה לעשייה, לא מטילים אחריות אלא לוקחים אותה, מצטרפים אליה, משום כך אחריות מעניקה כוחות ומעצימה את מקבל האחריות.

האשמה עוסקת בעבר אחריות עוסקת בעתיד.
האשמה מתמקדת בקלקול אחריות מחפשת את התיקון.
אשמה מחשיכה, אחריות מאירה.
אשמה היא על כולם חוץ ממני, אחריות היא קודם כל עלי ומי שיצטרף מבורך.
אשמה לא יוצרת שינוי אמיתי, אחריות מובילה לשינוי פנימי וממילא מייצרת שינוי סביבתי.

פרשת השבוע מתארת את אחד הארועים הרוחניים הקשים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל , חטא העגל. משבר אמון ואמונה שלא היה דומה לו. ימים ספורים אחרי מעמד הר סיני, שבועות אחרי ניסי יציאת מצרים, משה נמצא בפסגת ההר, והעם…מאבד סבלנות יוצא למחולות סביב עגל זהב, מעשה ידיהם. הרבה אפשר לאמר על הארוע, על נסיבותיו ועל תוצאותיו אבל אני מבקש להתמקד בארוע משני לכאורה, שהתרחש בהמשך. במסגרת התפילה והבקשה למחילה, משה עולה שוב להר, מתפלל ומתחנן על עם ישראל, ואז תוך כדי תפילה מתואר דו שיח מרתק בינו לבין הקב”ה, דו שיח שלכאורה לא קשור בכלל לכל הסיפור אלא עוסק בתובנות הרוחניות של משה ולמשמעות מערכת היחסים שלו הקב”ה. ארוע שנראה מנותק לחלוטין מההקשר, בעוד הנושא הוא עם ישראל שחטא, מה שייך כאן תהליך אמוני אישי של משה? מבלי להכנס לעובי הקורה, של עצם השיחה, יש כאן מסר מופלא, משה כמנהיג לא מטיל אשמה על ישראל אלא לוקח אחריות, ומה היא לקיחת אחריות? ההבנה שאם ארוע כזה קרה, גם הוא שותף לו, למרות שהיו לו את כל הסיבות להאשים את האחרים. הוא שותף לא משום שהוא אשם, הוא שותף משום שהוא אחראי, ובמסגרת האחריות גם הוא צריך לעבור תהליך של שינוי ושל התבוננות. זה לא הם, זה אני, ואם אני מבקש לחולל שינוי אני צריך צריך להרגיש שייך, אחראי, לאפשר שינוי בתוכי וממילא השינוי הזה יאיר וישנה את הסביבה. כל התהליך הזה לא נעשה מול העם, אלא בשקט בסתר על ראש ההר, זהו תהליך שאדם עושה עם ובתוך עצמו, מבלי לחשוב על מי הוא משפיע, וכשהוא נעשה כך באופן אמיתי הוא משפיע, תמיד.

רק כך משה יכול להוביל את העם אחרי ארוע קשה כל כל, רק מתוך קבלת האחריות, השותפות והאומץ לשמוע בארוע קול שקורא גם לו, קודם כל לו, לקבל אחריות ולעבור שינוי.

קבלת אחריות איננה רק של מנהיגים, קבלת אחריות שייכת לכל אחת ואחד, אף אחד לא יעשה או יתקן במקומנו, לא בגלל שאנחנו אשמים, ממש לא, אלא משום שאנחנו שותפים ואנחנו אחראים.

הרבה אומץ נדרש כדי לקבל אחריות, הרבה יותר קל למצוא אשמים, הרבה יותר קל להאשים את עצמנו, הרבה יותר נכין להאיר בעצמנו את האחריות, מבלי לפזול ולחפש מי עוד רואה, ואז היא כבר תאיר, האחריות, את המקומות שהיא צריכה להאיר בהם.

וכך מסיים הקב”ה את השיחה עם משה ‘וראית את אחורי, ופני לא יראו’, אל תחפש את הפנים שלי, זה פחות מעניין, תסתכל על האחריות שלי, ותלמד מממנה את האחריות שלך, אחריות שתאיר את לך ולבאים איתך ואחריך את הדרך.

בתפילה שאדע לקבל עלי את האחריות שקוראת לי מכל עבר.

שנתבשר ונבשר רק בשורות טובות, שבת שלום.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}