חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת משפטים- אל האלוקים. סיפור ההתערבות האלוקית

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע

פרשת משפטים, הפרשה שמגיעה מיד אחרי מעמד הר סיני, הנה הפרשה בה מעמד הר סיני מקבל רוחב, בה מעמד הר סיני מקבל משקל אופרטיבי. אל עשרת הדיברות מצורפים המשפטים אשר האלוקים המתגלה בסיני מצווה את משה “לשים לפני בני ישראל”. “וְאֵ֨לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:” נוסח דומה אנו מוצאים בנאומו האחרון של משה בספר דברים, גם בהקשר של החוקים והמשפטים: “א וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ ב לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃ ג עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַֽחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ׃ ד וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּֽיהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ ה רְאֵ֣ה ׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃… י׃ מד וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מה אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃” גם בנאומו הגדול של משה אשר חותם את התורה, משה שם את המשפטים לפני בני ישראל – זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.גם לפני מעמד הר סיני אנו מוצאים נוסח דומה כמה פעמים: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה’ “: וכן מצינו במרה: “שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ”: ניתן לראות שזהו נוסח החוזר במספר הזדמנויות, חוקי ומשפטי התורה מושמים לפני בני ישראל ובני ישראל אמורים להחליט אם הם מקיימים אותם או לא. ששמים משהו בפני מישהו, המציאות שמתחוללת הנה מציאות בה מוסכם גם בפני מי ששמים לפניו וגם על ידי מי ששם – שזהו הצעד הנכון לעשות. אך באותו הזמן, מהלך זה מאשר בחירה כאשר “מרימים” ו”לוקחים”, את מה שמושם. ישנו ביטוי, שלדעתי הנו ביטוי משלים שחוזר בפרשתנו בכמה הזדמנויות, שלדעתי משלים את התמונה ומגלם בתוכו את המהפכה הגדולה שמחוללת פרשת משפטים בעולם המוסרי. כבר עמדנו על כך, שישנן הקבלות רבות בין חוקי הבן אדם לחברו המופיעים בתורה לחוקי המזרח הקדום. בפרשתנו הדברים מגיעים לשיא. כמעט כל הלכה, כל משפט וחוק אשר מופיע בפרשתנו ישנם דברים דומים ביותר בתרבויות עמי האיזור. מפורסמים בכך הנם חוקי חמורבי שהחוק המקראי דומה להם במיוחד, אך הדברים נכונים לא רק לחוקי חמורבי, גם חוקי העיר ניפור, חוקים המופיעים בעלילות אקהת ובכלל כלל הקורפוסים שמצאנו שמופיעים בהם קבצי חוקים, ניתן למצוא מקבילות משמעותיות ביותר בין קבצי חוקים אלו לפרשת משפטים. רבים עוסקים בהשוואות מדוקדקות בין חוקי התורה לבין חוקי מה שמופיע בקורפוסים אלו. וכמו שאנו עשינו יותר מפעם אחת, רבים עומדים על ההבדלים ועל החידוש שיש בחוקי התורה. אך ברצוני לטעון שהמקרא עצמו בפרשתנו- גם ברעיון שהוא “שם את החוקים” בפנינו וגם ברעיון נוסף בו נדון במשפטים הקרובים, מכונן את עצם ההבדל בין חוק המקרא לבין חוקי התקופה, בין חוקי האלוקים לחוקים המקומיים. בתחילת הפרשה בנוגע לעבד עברי נאמר: “וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.” ביטויו דומה נאמר ביחס לשומר שאיבד את הפקדון עליו היה מופקד: “ו כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ-כֵלִים, לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב, מִבֵּית הָאִישׁ–אִם-יִמָּצֵא הַגַּנָּב, יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. ז אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאֱלֹהִים: אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ, בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. ח עַל-כָּל-דְּבַר-פֶּשַׁע עַל-שׁוֹר עַל-חֲמוֹר עַל-שֶׂה עַל-שַׂלְמָה עַל-כָּל-אֲבֵדָה, אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי-הוּא זֶה–עַד הָאֱלֹהִים, יָבֹא דְּבַר-שְׁנֵיהֶם: אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.” כאשר העבד בוחר להישאר תחת חסות אדונו ולא רוצה לצאת כצאת העבדים, מגיש אותו אדונו אל האלוקים. ביחס לגנב, אין ספק שכדברי המדרש הביטוי אשר ירשיעון אלוהים- מדבר על דיינים, דיינים מוכנים אלוהים. בדרך זו ניתן גם להבין את הביטוי עד האלוהים יבוא דבר שניהם, אך מה הכוונה במילים ונקרב בעל הבית אל האלוהים? מה הכוונה בכך שהעבד מוגש אל האלוהים? מחקר המקרא גורס שהכוונה בלהגיש את העבד אל האלוהים- מקביל למנהג של בני העולם העתיק בו לכל בית היו את אלילי הבית. אדם שאינו חלק מן המשפחה הגרעינית של הבית, לא יכל לעבוד אלים אלו ולגור בבית זה. כניסת נוכרי לחיק המשפחה והפיכתו לבן חוקי בעל זכויות מלאות , חייבת היתה להיעשות אל מול אלי הבית – זאת כדי לתת גושפנקא מלאה לשינוי המעמד המשפטי . מרגע זה ואילך היה אדם זה רשאי ליטול חלק בפולחן המשפחתי כבן משפחה שווה זכויות . ולהפך : גירוש בן משפחה מתוך משפחתו והשלכתו לרחוב היו חייבים אף הם להיעשות לפני אלי הבית . כך מסופר במספר תעודות משפטיות מנוזי על אבות ששברו את גוש העפר של בניהם לנוכח אלי הבית , ועל ידי כך נידו אותם וסילקום אל מחוץ לתחום המשפטי. פתח הבית הוא הסמל האולטימטיבי של שלטון אלי הבית ועל כן ברור מדוע הפיכת העבד להיות עבד עולם, הופכת להיות מעמד שחובה שיהיה אל מול פתח הבית. העבד הופך להיות חלק מן הבית וחשוב שדבר זה יעשה על הפתח כי לולא זאת הוא לא יכול להיות חלק באמת. בעולם העתיק, כאשר היה מקרה בו לא ידעו הדיינים להגיע להחלטה ברורה בעניין שהובא לפניהם – מחמת העדר עדויות מספיקות או בשל טענותיהם הסותרות של הצדדים המתדיינים – נהגו לשלוח אחד מהצדדים, או את שניהם, למקדש המקומי כדי שיישבע שם לפני צלם האל או סמלו. ההנחה היתה, שהצד, שלא נהג בתום לב, יימנע ברגע האחרון להישבע – מחשש חרון אפו של האל- ואז ממילא תוכח אשמתו . כך חוקרי המקרא מסבירים את הנאמר בנוגע לשומר האבידה שלא ברור איך יוכלו להכריע דיינים במקרה בו הוא טוען שהפקדון עליו שמר נגנב ואין לנו דרך להוכיח זאת. לי ברור שהכיוון של הדבר הוא דומה, אך ודאי שאינו זהה. בעיני הרעיון המשמעותי ביותר שפרשת משפטים מלמדת אותנו הוא שאלוקים אכן מעורב בפרטים הקטנים. לא אלי הבית הפרטיים ולא האלים של המקדש המקומי. אלא בורא העולם ומנהיגו, מי שנגלה בסיני באותות ומופתים ונתן לבני ישראל תורה מן השמים, ממשיך להיות מעורב בחיים היום יומיים ובדיונים היום יומיים של עם ישראל. עם ישראל מגלה בדברים אלו שאלוקים מעורב בחיי העבד, בדיונים בין בעלי דין ועוד. החיבור של האלוקים לדינים הקטנים, החיבור של האלוקים לבעלי הדין, הוא הנקודה המשמעותית. הרעיון שאותם דיינים שלפניהם בדרך כלל באים בעלי הדין, נקראים גם הם אלוהים, מראה מהיכן יונקים הדיינים את כוחם ומי רואה האלוקים כידו הארוכה בארץ, אלו שועסקים בזכויות העבד, בעסקי בעלי הפיקדון. דברים אלו מגיעים כחלק מן הרעיון שהאלוקים שם את החוקים אל מול ישראל. מבחינה זו, מי שמרים את מה שאלוקים מניח בפניו- אלוקים יתענין במעשיו ויתערב במעשיו. זהו רעיון רדיקלי ביותר שמכונן את כלל חוקי ספר משפטים ומהווה חידוש גדול ביחס לעולם כולו גם בימינו.


לעמוד “הפרשה והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}