חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“הפרשה והמיתוס” פרשת נח – העזיבה האלוקית

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

הרב אביע"ד סנדרס

כאשר מדברים על היחס בין הפרשה למיתוס כמעט כולם מכירים את מיתוס גילגמש כפי שמופיע בעלילות גילגמש. במסעו של גילגמש לחיי הנצח אנו פוגשים את המבול ומתגלה לנו שמיתוס זה דומה לסיפור המבול (וקידום מבחינת זמן התיעוד שלו) כפי שמופיע בתורה.
אני אביא את עיקר התיאור כפי שמופיע במקומות רבים, לאור תרגומו של אליעזר גרינשטיין (קל מאוד למצוא את האפוס ברחבי הרשת).
גלגמש היה מלך העיר אֶרֶךְ שבדרום מסופוטמיה מ-2,500 לפנה”ס בקירוב. בין הסיפורים שנכתבו עליו גם ‘עלילות גִּלְגַּמֵשׁ’ – הגדול שבהם. על פי ‘עלילות גִלגַמֵש’ יצרו האלים מטיט את אֶנְכִּדֻ, אדם שיכולתו הייתה כשל גִלגַמֵש. אֶנְכִּדֻ וגלגמש נעשו ידידים בנפש ויחד חווּ הרפתקאות רבות. באחת מהן נגזר על אֶנְכִּדֻ למות. מותו הטיל אימה על גלגמש, כי הוא הבין שביום מן הימים ימות גם הוא.
גלגמש סירב להשלים עם גורלו והחליט ללכת אל אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם, גיבור סיפור המבול. לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם ולרעייתו העניקו האלים חיי נצח, והוא ישב בקצה העולם. גלגמש יצא למסע מפרך ומסוכן והגיע אל אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם. הוא ביקש ללמוד מאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם את סוד חיי הנצח. אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם הציע לגלגמש לזנוח את כוונתו, אך בכל זאת סיפר לו כיצד השיג את חיי הנצח. הסיפור הזה נמצא בלוח האחד עשר של ‘עלילות גלגמש’ (מתוך 12 הלוחות שהתגלו בספרייתו של אשורבניפל). וזה הסיפור:
האלים הגדולים, ובראשם אלוהי השמים אַנֻ ואלוהי הרוח אֵנְלִל, החליטו להביא מבול שיִמחֶה את כל האנושות. אל החוכמה אֵאַ לא היה יכול לגלות את ההחלטה לבן חסותו האנושי אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם, כי האלים נשבעו לא לגלות את הדבר לבני האדם. כדי להתגבר על מגבלה זו מצא אֵאַ תחבולה. הוא פנה לגדר הקנים בדברים הבאים כאילו הוא מדבר אליה ומספר לה על המבול. אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם שמע את הדברים שאמר אֵאַ לגדר הקנים והבין שבעצם הוא נתן לו עצה. אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם התחיל לבנות ספינה, אולם הוא חשש שגם אנשים אחרים יבינו שצפויה סכנה גדולה. לפיכך הציע אֵאַ לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם לספר לבני עירו שהוא חושש מכעס אל השמים אֵנְלִל, ובונה ספינה כדי להפליג במים ולהיות תחת חסות אל החוכמה והתהום – אֵאַ: את–נַפִּשְׁתִּם ביצר את הספינה, אטם אותה וצייד אותה במזון רב. כשהושלמה המלאכה הוא העלה לספינה את כל רכושו, את בני משפחתו וכן בעלי חיים ובעלי מלאכה. עם שחר התגלתה תמונה מבעיתה – אל הסערה אַדַד, מלוּוה באלים המשחיתים, מרעימים בקולם. האלים עצמם נחרדו מאימת המבול, וכמה מהם התחרטו על ההחלטה למחות את האנושות.
המבול נמשך שבוע. לאחר שבעה ימים התבונן אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם בעולם. הספינה של אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם נעצרה באחד ההרים ועמדה שם שישה ימים. ביום השביעי התחיל אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם לשלח ציפורים מהספינה. הוא שלח סנונית ולאחר מכן יונה ולבסוף את העורב. לאחר שהעורב לא חזר ידע אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם שהמבול תם. הוא הקריב קרבנות לאלים. האלים הריחו את ריח הקורבן והתקבצו. עם האלים בא גם אַנְלִל. הוא זעם משום שלא כל בני האדם נכרתו במבול.
האלים ניחשו שאֵאַ הדליף את המידע על המבול לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם. אבל אֵאַ לא התנצל על מעשיו ואף בא בטענות לאַנְלִל. לדעתו אסור לפגוע בכל האנושות אלא רק במי שראוי לעונש.
קל לראות שאכן ישנן הקבלות רבות. חוקרי המקרא טענו שהסיבה לכפילות סיפור המבול בתורה (ישנה כפילות ואף סתירה בפסוקי התורה בשאלה מי נכנס לתיבה, כמה זמן ארך המבול, מתי התחיל המבול ועוד) קשור לכך שסיפור המבול הוא שילוב של מספר תיאורים קדומים ועלילות גילגמש בתוכם.
חשוב לציין, שכמעט בכל תרבות וכל מסורת עתיקה יש גירסה מסוימת למבול של מים שהחריב את העולם. ישנם כאלו שספרו מאות תיאורים שונים של מבול שבאו מתרבויות שונות.
הימצאות סיפור המבול לאורך ולרוחב תיאורי הפרה היסטוריה האנושיים מלמדת שסיפור המבול אינו סתם סיפור, אלא כזה המבוסס על סיפור שאכן אירע.
מבחינה ארכיאולוגית קשה לדבר על מבול ששטף את כל הארץ. היינו מצפים למצוא סימני בוץ וסימיני חורבן במקומות בהם חפרנו ומצאנו עתיקות בני 5000 שנה ויותר, ממצאים כאלו לא נמצאו. לא בארץ ישראל אך גם לא במקומות אחרים. ישנם מקומות מסוימים במסופוטמיה, בעקר באיזור המפריד בין הים השחור למספוטמיה בהם אנו מוצאים שכבה של בוץ שמלמדת על סוג של חורבן על ידי הצפה, הים השחור עלה על גדותיו לפני כ 8000 שנה כנראה בגלל המסת קרחונים ונשפך למספוטמיה, אך ודאי שאנו לא מוצאים זאת בעולם כולו.
מענין לציין שמהמדרשים עולה שהמבול לא היה בכל העולם, לדעת ר’ יוחנן לא היה המבול בארץ ישראל, שנאמר לא גושמה ביום זעם (יחזקאל ב”ב). ולמה נקראת בבל ארץ שנער? שכל מתי מבול ננערו שם (זבחים קי”ג). גם מה שנאמר “ויסכרו מעינות תהום” לא נאמר על ארץ ישראל, כי מעיני טבריה ואבלונים ומערת פמייס נשתיירו (ב”ר פל”ג ה’). מדרש זה מלמד שחכמי ישראל לא תפסו את הנאמר על המבול בתורה בצורה פשטנית.
מדרש נוסף שמענין מאוד בהקשר זה מופיע בשקלים יז א שם כתוב שבימי אנוש עלה הים והציף שליש מן העולם. דהיינו המדרש מתאר מבול שקדם את המבול של נח, מבול כזה שהציף חלקים נכבדים מן העולם.
חשוב לציין שגם בתורה עצמה אנו רואים עדויות שהמבול לא היה על כל העולם כולו, התורה מדברת על רפאים ונפילים- בני הענק, שמקורם הוא לפני המבול, אך הם קיימים גם לאחר המבול ואנו פוגשים אותם במספר מקומות, בסיור המרגלים בארץ ישראל ועוד. לשם דוגמא:
הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים
רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים… אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.
(דברים ב י-יא, כ- כא)
אם אוכלסיית העולם כולו הושמדה במבול, איך שרדו האימים והרפאים?
מדרשים אלו הנם חשובים ביותר כיוון שהם משחררים אותנו מן השאלה הבסיסית של היחס לפשט הכתוב בתורה בהקשר המבול ומאפשרים לנו להתמקד בנקודה המשמעותית ביותר, הבחירה של התורה לכתוב את סיפור המבול בצורה אותה היא כתבה ובעקר הבחירה של התורה להביא את סיפור המבול שמספר על החרבת העולם בשל המעשים הרעים של האדם ובנייתו מחדש תוך כדי הבטחה אלוקית שהוא לא יוסיף להחריב את העולם בעבור מעשי האדם.
כך כתב הרב צבי יהודה על סיפור המבול:
בפרשת נח, אנו נפגשים בענין מיוחד: “אין דורשין במעשה בראשית”, אין דורשין במה שלפני ההיסטוריה שלנו, בפרה-היסטוריה, אלא רק בהיסטוריה. ההיסטוריה שלנו מתחילה מפרשת לך לך, באברהם. בפרשתנו, אנו עסוקים בתוהו, בערבוביה, בדבר ד’ שלפני הופעת ההיסטוריה. בערבוביה שמהצד האבסלוטי והאבסרקטי האדם “עשה האלהים את האדם ישר” ואולם כאשר אדם זה ניתן באטמוספירה של העולם, האדם נפגש עם העולם, ומתוך-כך נמצא בערבוביה ותסבוכת של נשמה וגוף. כדי להבין את התסבוכת הזאת, יש צורך בדין-וחשבון רחב ובבירורים רבים. פגישה זו כה קשה, עד כדי כך ש”דברה תורה כלשון בני אדם”, על-פי ההבנה שלנו ובשפה שלנו” מה שתורה דיברה כלשון בני-אדם נתן פתחון פה לכל מיני אפיקורסות, כפירה ואתיאיזם, אבל האם יש עצה אחרת?!…האדם אינו יכול לדבר אלא בלשון של גשמיות. אין לנו שפה מדעית רוחנית אבסטרקטית מיוחדת לענינים האלוהיים. האדם מוציא דברים אלו בשפה שלו….” (מבוסס על שיחות הרצי”ה לפרשת נח, סידרה ב).
סיפור המבול נכתב בצורה בה הוא נכתב, לא בכדי לתאר היסטוריה אלא בכדי לשלוח לנו מסר. מסר שטמון בהבדלים בין המבול כפי שמופיע במקרא לבין תיאורי המבול כפי שמופיעים במיתוס.
מה היה הרקע למבול האלילי?
במיתוס הבבלי מסופר שהאלים החליטו להביא מבול על העולם, משום שבני האדם היו רועשים ועל כן ברעש שהם עשו הם הפריעו למנוחת האלים. האדם התרבה והתרבה ללא הפסקה ויצר רעש בלתי פוסק. אך התוצאה של המבול היתה שלא נותרו עוד בני אדם שישרתו את האלים מה שהשאיר את האלים רעבים ועל כן הם התקבצו מסביב לקורבן שהקריב אושתינפים ששרד את המבול בתיבה, יש גירסאות שאף כותבות שהם התקבצו סביב ריח הקורבן כמו זבובים.
אך המקרא מספר לנו סיפור אחר, לא הפרעה למנוחת האלים, או למנוחת אנליל הביאה את המבול אלא מעשי האדם הרעים.
ה וַיַּרְא יְקוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְקוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְקוָק: “אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם”
גם מסקנתו של השם בראותו את תוצאת המבול, קשורה לטבע האנושי:
כא וַיָּרַח יְקוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקוָק אֶל לִבּוֹ: “לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה, לֹא יִשְׁבֹּתוּ”.
המסקנה של השם היא שהטבע האנושי שהוביל את העולם למבול, הוא מהיום והלאה הסיבה לא להכות את העולם שוב, אך יותר מכך- בעקר זאת הסיבה לתת לעולם לנהל את עצמו.
במבול אנו חוזים איך השם משלים עם טבע האדם אשר הוא יצר. השם שנפח באדם רוח חיים, מריח את ריח הניחוח שעולה מהקורבן שהקריב האדם ומקבל את האדם על כלל חלקיו, על הרוח ועל יצר לב האדם.
במובן מסוים יש כאן השלמה שהעולם הזה מתאים לאדם הרבה יותר ממה שהוא מתאים להשם. הטבע מסוגל לשרוד את האדם, הנוכחות האלוקית אינה יכולה לשכון כאשר יצר לב האדם רק רע כל היום. זהו ההבדל בין כוחות הטבע לבין האלוקים. הטבע מאפשר את הרוע, האלוקות דורשת אך טוב וחסד.
בפרשת נח, השם מפסיק להתערב בעולם (מגדל בבל בו השם יורד לראות את המגדל שעשו בני האדם הנו התערבות עדינה יותר וגם היא מקבילה למבול ואולי משלימה אותו- דהיינו מתארת אספקט מסוים של המבול) והנהגתו את העולם הופכת להיות פריטקלורית, דרך הפרט, דרך הקבוצה האנושית המובחנת.
מבחינה זו סיפור המבול אינו רק סיפור ההשלכה של מעשה האדם על העולם, אלא הוא סיפור יציאת האלוקים מן הטבע, מן ההנהגה הישירה. לא כמו האלים שמשוקעים בטבע גם אחרי המבול, המקרא מספר לנו איך אחרי המבול הטבע מתחיל לפעול בעצמו והאלוקים לא מתערב. הטבע אינו מושלם, האדם אינו מושלם, יצר לב האדם רע מנעוריו. דווקא הפער מן האלוקות הוא זה שיכול לאפשר קיום כזה.
מכאן והלאה התורה היא ספרם של המסוגלים לעמוד באור האלוקי ואכן בסוף פרשתנו אנו פוגשים את אברהם.
תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}