תראו מה כתבה ציון רוזנר, המחנכת של כיתה י”ב באולפנת אור תורה כץ אוריה:

“אז רק שתדעו, שהיום עשיתי משהו שהיה לי ככ חשוב לעשות.

יש לי תלמידה בכיתה שבדרך אגב שיתפה אותי שהאבא החקלאי שלה, שעכשיו מגוייס, השאיר להם את החלקת פטל לעבד אותה כשהוא לא נמצא.

וזה אומר שבימים שאנחנו לומדות, היא צריכה לקום בחמש וחצי בבוקר כדי להספיק לקטוף ולהגיע להסעה. כשהתחלתי לחקור אותה טיפה יותר- כמה עבודה יש בחלקה, כמה זמן זה לוקח, הבנתי שאני יכולה לקחת את הכיתה שלי לשם.

שתי ציפורים במכה אחת. גם לעזור וגם לתת לבנות שלי את מה שהן רוצות בתוך מסגרת בית ספר. לתת מענה הולם לצורך הגדול שעולה מהן.

הזמנתי הסעה קטנה, וידאתי עם התלמידות, קיבלתי את כל האישורים- מאבטחת נשק שליוותה את כל האירוע והכל הסתיים עד עשר וחצי. באחת עשרה כבר היינו בכיתה וחזרנו ללמוד.

למה היה חשוב לי ככה?

דבר ראשון- זה לא או או. או לעבוד, או ללמוד. אפשר ביום אחד את שניהם. וגם, בגלל שאפשר לקפוץ, לעזור ואז לחזור לשגרה, אז אפשר לעשות את זה בתדירות גדולה יותר.

דבר שני, אפשר לצאת מעצמך קצת וזה לא פוגע בך. להיפך.

דבר שלישי- עניי עירך קודמים. תפתחו את העיניים ותגלו שסביבכם יש אנשים שצריכים את העזרה. אפילו אם זה לא מפוצץ כמו נסיעה לעזרה לחקלאים בעוטף (לא שחלילה אני נגד, אני רק קצת בעד גם לראות את מי שמתקשה באיזור…)

היה מושלם.

אני כל כך אוהבת אותן”.

כל הכבוד ציון, וכל הכבוד לתלמידות. ריגשתן אותנו.

גאים בכן כל כך!