נתן לנו תורת אמת: איזו תורה ואיזו אמת?
על חוויית מתן תורה בשבועות של שנות האלפיים
מאת הרב רונן בן דוד, ראש אולפנת אור תורה נוה חנה ע"ש חנה אהרמן
במקום הקדמה: על התורה ועל האמת
מאות רבות בשנים מברך היהודי העולה לתורה את הקב”ה, אשר נתן לנו את תורתו, שהיא תורת אמת. החוויה היסודית שלנו היא שהקב”ה אמת, חותמו אמת ותורתו אמת. ככלל, מושג האמת מופיע פעמים רבות כשאנו מדברים על התורה. אפילו בעגה העממית, כשמישהו רוצה להבטיח שדבריו אמת אך לא רוצה להישבע, התקבע הביטוי: “באמת התורה”. אלא שמושג האמת עצמו עובר שינויים לא פשוטים בתרבות בה אנו חיים. במציאות בה ניתן מקום נרחב לחוויה האישית של כל אחד ואחת, הנרטיב (הסיפור) מנצח לא פעם את האמת האובייקטיבית. הפילוסופים כבר מדברים בגלוי על העדר משמעות עליונה אחת או קוד מוסרי אחד ברור, בתחומי האומנות אנו מוצאים חיבור לפרספקטיבה האישית של היוצר (שהוא עצמו כבר אינו יכול לתת פרשנות ברורה ליצירה – פשוט משום שאין פרשנות אפשרית כזו). היסטוריה כבר לא נלמדת לפי ציר ברור בלבד אלא לפי נרטיבים תרבותיים שונים ואפילו תלמיד מנומס כבר מרשה לעצמו לומר למורה בכיתה משפטים כמו “המורה, הכול טוב ויפה אבל זו דעתך”.
האמת מה יהא עליה? האם נגזר עלינו לנהל את חיינו בחוויה של פיצול נורא, כאילו בבית המדרש יש אמת אחת גדולה וחובקת עולם בעוד שבחיים “האמתיים” אין אמת כזו? האם לברך את בורא העולם שנתן לנו תורת אמת כבר אינה מטבע לשון ערכית אלא ביטוי תרבותי המייצג משהו ארכאי? ומה כל זה אומר לנו ביחס למושג מתן תורה וקבלת תורה בחיינו?
כשגירץ פוגש את היהדות: על סמלים ומהויות
יש הנוטים לזלזל באיום הרובץ לפתחנו. בדרך כלל הם טוענים, שהחוויה התרבותית החדשה (המכונה פוסטמודרנית) אינה אלא אופנה חולפת. ניסיון שמנסה אותנו ה’ יתברך, אשר עומד לעבור בקרוב. ומה נעשה עד יעבור זעם? נכפוף ראשינו ונמתין לחזרת מושג האמת להדרו? ומה בדבר החוויה הקשה של פיצול בין עולם בית המדרש לבין הזרימה של החיים עצמם? בדברים שלהלן אני מבקש להציע כיוון שונה להתייחסות לשאלה הזו.
קליפורד גירץ, אנתרופולוג חשוב בן זמננו, חקר לעומק את מושג התרבות. אחת התובנות שהוא חשף היא, שאם נתבונן על מערך הסמלים שיש בכל תרבות, נגלה כי הסמלים משקפים אידיאות ורעיונות. רעיונות אלה הם הבסיס של כל חשיבה תרבותית, אבל זה עוד לא הכול. בעוד שלחשיבה רעיונית נחשף הילד רק בתחילת גיל ההתבגרות, החשיפה לסמלים מגיעה כבר מרגע לידתו של האדם. למשל: מי שיכנס לכיתה יראה הרבה סמלים (לוח, שולחן המורה, שולחנות התלמידים, כיסאות, מקרן ואפילו תאורה ומזגן) שמשקפים כולם אידיאה אחת גדולה: חשיבות הלימוד. אם נלמד, מלמדת אותנו התרבות שסביבנו, נצליח יותר ואף נהיה אנשים טובים יותר. בערות, כך אנו למדים, היא אם כל חטאת. הרעיון הזה מנוסח בגיל ההתבגרות שלנו, כשאנו יכולים כבר לא להסכים אתו ולהקשות עליו, אך שורשיו ניטעו בנו עמוק שנים רבות קודם לכן. אחת המסקנות המרכזיות של גירץ היא, שהתבוננות בסמלים חושפת את הרעיונות המרכזיים באותה תרבות.
ננסה להחיל את הכלל של גירץ על עולם המצוות: המצוות כולן הן מעשים קונקרטיים סמליים. מערך המצוות מלווה אותנו בכל תחומי חיינו. אנו יודעים לברך “שהכל נהיה בדברו” לפני שתיית כוס מים, הרבה לפני שאנו מתוודעים למשמעות העמוקה של האמירה הזו: שהכול נהיה בדברו של הקב”ה. כמו בכל תרבות, כך גם אצלנו לסמלים יש משמעות אידיאית מאגדת. אך מה היא? מהו ה”אני מאמין” המסתתר מאחורי מעשה קיום המצוות?
הכל אמת או בכל אמת: הצעה לתחילת פתרון
אני מבקש להציע כיוון של אמירה דתית ערכית, שמקפלת בתוכה תשובה אפשרית לשתי השאלות שהצגתי גם יחד: מהי ה”אמת” של תורת האמת ומהי האמירה מאחורי קיום המצוות. הבסיס לדברים הוא העובדה, שאנו כולנו מאמינים באמונה שלימה ש”ה’ אחד ושמו אחד”, אך בה בעת לא מתרגשים מהתיאורים השונים שיש לקב”ה בתנ”ך: “אל רחום וחנון” יחד עם “אל נקמות ה'”, “ארך אפיים” ובאותו פסוק גם “פוקד עוון אבות על בנים…”. לכולנו ברור שהאלוקות במהותה היא אכן אחת, אך הופעותיה בעולם שונות ולא בהכרח סותרות זו את זו. מידת הדין ומידת הרחמים הם הסבר מקובל ונפוץ (אך לא היחיד) להבנת הפער הזה בתיאור האלוקות. אם כך הדברים לגבי הגילוי האלוקי בעולם, הרי שניתן להבין שהם אמורים לחול גם על התורה עצמה: התורה מכילה אמירות שונות ומגוונות, חלקן אפילו סותרות לכאורה זו את זו, אך כולן מפי רועה אחד נאמרו.
ומה אומרות לנו המצוות? האמירה המסתתרת מאחורי כל המצוות כולן היא בערך זו: כל דבר שיש בעולם הוא בריאה אלוקית ואפילו צורה של התגלות אלוקית. כל התגלות של הקב”ה היא נכונה ביסודה, אך הסתירות שבין ההתגלויות השונות יוצרות מציאות שלימה יותר. כל דבר שיש בעולם ניתן ליהנות ממנו, אך בשום דבר אין להגזים, כי זה תמיד יבוא על חשבון משהו אחר – אלוקי אף הוא – שעלול ללכת לאיבוד. האיזון הזה, הוא האמת הגדולה של הקיום האנושי והעולמי. לכן, שלא כמו שמקובל לטעון היום כאילו “הכול אמת”, ההתגלויות האלוקיות ומעשה המצוות מלמד אותנו ש”בכל אמת”.
האמת התורנית כמפתח למשבר האמת בשיח הפוסטמודרני
נחזור ליהודי המקבל תורה בכל שנה מחדש, והפעם בשנות האלפיים. השיח מסביב קורא לנו לכבד כל עמדה וכל אמירה של כל אחד ובכל מצב כי הכול אמת. השיח של התורה מלמד אותנו כי יש גרעין אמת בכל עמדה ובכל אמירה, אך בכל זאת יש אמת גדולה החובקת את כל רסיסי האמת ואף נבנית מהם. אמנם יש הבדל גדול בין שתי העמדות, אך לא כזה שאי אפשר לגשר עליו. מעשה גילוי האמת (ותורת האמת וחיים אמתיים) אינו קל כבעבר, אבל בהחלט יתכן שהוא הרבה יותר שלם ועשיר. שלא כמו שלימדו אותנו הפילוסופים של העת החדשה, אין אמת מוחלטת ללא סייגים מול שקר מתועב שאין לו דבר עם המציאות. יש מגוון קולות, שלכולם צריך להתייחס, אך בכל זאת אמת גדולה החובקת את כל אלה.
אם כל זה נכון, אזי אנו רק בפתחו של עידן חדש, בו יתאפשר לנו להביא לידי בירור ואחר כך לידי ביטוי את התפיסה התורנית העמוקה שלנו, לפיה יש אלוקות באמת בכל מקום. החזון שלנו בנוי על “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”. טרם הגענו לימים בהם הנוסחה למימוש אחרית הימים מצויה בידינו, אך זיכה את כולנו הקב”ה להיוולד ולחיות בדורות של תפר, בהם מבצבצים הניצנים הראשונים של הבנה שדיאלוג יכול לאפשר לאידיאות שונות לדור בכפיפה אחת.
הסכנה בדיאלוג מכיל
האם יש במתווה הזה סכנה? וודאי שכן. קל לראות כיצד מתוך כבוד לאחר, יכול האדם לוותר על עמדתו שלו. נקל להבחין בבני נוער רבים שלא מחפשים את האמת התורנית העמוקה, חובקת כל, אלא פשוט מסתפקים בחשיפה לכל. ובכל זאת, גם אם לא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. עלינו ללמד את עצמנו, שבבואנו לתהליך של דיאלוג עם האחר, אין אנו צריכים למחוק את דעתנו. אדרבה. נגן על שלנו בעוצמה, ובשילוב עם הקשבה כנה לאחר נוכל להפיק אמת גדולה ומלאה יותר.
אולי בזה נבין בצורה עמוקה את מדרשם הנפלא של חז”ל על האמת:
"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב”ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא. הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב): ‘חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו’. חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל ייברא, שכולו שקרים; צדק אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב”ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב: ‘ותשלך אמת ארצה’. אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (=את הסדר והארגון העולמי) שלך? אמר להם: תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב: ‘אמת מארץ תצמח'" (בראשית רבה ה’, ה)
רוצה לומר: האמת נמצאת בעולם מרוסקת לרסיסים, אך במהותה היא חלק מסדרו של עולם. בלי האמונה שהתורה היא תורת אמת לא ניתן להתקדם. מצוידים באמונה הזו, נוכל לחשוף את רבדיה של האמת האלוקית ואופן גילוייה בעולם, ובכך להביא את המציאות כולה לסדר המקורי שלה. עד אז שומה עלינו לייצר דיאלוגים רבים מול המציאות.
אשרינו שזכינו לקבל תורת אמת במציאות תרבותית עולמית בה מושג הדיאלוג כה נוכח. מכאן, מתקצרת הדרך באופן משמעותי לשילוב תורה עם תיקון עולם.
