הרב אליעזר ברקוביץ  היה מגדולי ההוגים היהודים של המאה והעשרים. רבים מכירים את דבריו על השואה ועל אחריות האדם והאלוקים המסתתר, אך שיטתו על ההלכה פחות מוכרת.

הרב ברקוביץ גרס שאחד מתפקידיה המשמעותיים ביותר של ההלכה הנו החינוך, החינוך של האדם לקבל החלטות שלא נוחות לו, או שאינן טבעיות לו בדרך קבע, כך מתי שהאדם יעמוד אל מול מבחן מוסרי הדורש ממנו ללכת כנגד מה שנוח לו, הוא יהיה מספיק מאומן בללכת נגד האינסטינקטים הטבעיים שלו בכדי לעמוד במשימה.

האמת היא, שישנם המון טעמים אחרים לקיום ההלכה וודאי שזה אינו טעם יחיד, אבל שאני מסתובב בחוץ בימים אלו, אני כל כך מבין את דבריו של הרב ברקוביץ. שהולכים בחוץ, שנפגשים עם אנשים, לא כולם עם מסיכות ורבים לא מקפידים על הכללים של משרד הבריאות.

ברור לכל שהקפדה על כללי הקורונה אינה נעימה, אינה נוחה ובחום הישראלי מאוד קשה. מאוד קשה להסתובב עם מסיכה, מאוד קשה להגביל בילויים, מאוד קשה לשנות את אורח החיים. זה קשה במיוחד לצעירים, לבריאים נטולי מחלות רקע ובכלל לאלו שחשים שהם לא בסיכון. אבל ברור לכל שהקפדה יתירה הנה צו מוסרי- הקפדה יכולה למנוע הדבקה, הקפדה יכולה למנוע התפשטות המחלה לאלו שנמצאים בסיכון.

אבל לאנשים קשה לוותר על אורח החיים אליו הם רגילים. יהיה בסדר אנשים אומרים. לא רק על שטויות קשה לוותר, אלא גם על דברים ערכיים. קשה לוותר על בית כנסת, קשה לוותר על מנין גם במחיר של סיכון אישי, קשה לוותר. אבל יש פה ספק פיקוח נפש, יש פה סכנה ממשית. ועדין, ישנם כאלו שבוחרים לזלזל בהנחיות.

זהו הטבע האנושי- חוסר הרצון לשנות מהמוכר והידוע. חוסר הרצון להגביל את עצמי ולשנות את ההרגלים הישנים. ונראה שהאדם מתגלה במלוא חולשתו המוסרית בימים אלו. הוא מחפש כל תירוץ למה לשבור את ההנחיות. האדם מחפש הנאות, גם הנאות שבקדושה ולא נכנע לצו הקטגורי של המוסר.

זהו מבחן מוסרי מהמעלה הראשונה- האם אנו מסוגלים כחברה לקבל על עצמנו מגבלה למען אלו שבסיכון, למען המעטים שידבקו- או שאנו ממשיכים כאילו הכל כרגיל ומדחיקים את השאלה המוסרית. זהו מבחן, ונראה שאנו לא עומדים בו בהצלחה.

העולם שלפני הקורונה היה עולם של שיח על מימוש עצמי, על בקשת האני העצמי והגשמת רצונות. אבל נראה  שגם הגיע הזמן להחזיר למרכז הבמה את השיח של המחויבויות לחוק, לקוד, להקשבה לחוק כצו קטגורי, המציאות מוכיחה שקצת שכחנו את השיח הזה מאחור. ההלכה היא לא רק אורח חיים דתי, אלא כלי מחנך שדוחק בנו ללכת גם נגד ההרגלים שלנו, הגיע הזמן שבתור אנשי ונשות הלכה נהיה המובילים של השינוי שכה נצרך בחברה הישראלית בהתנהלות בימים אלו.

מה זה אומר בפועל? אנו נדרשים להחמיר על עצמנו לפחות כמו ההנחיות, אך לעיתים גם יותר. יותר מדי פעמים אנו מתנהלים כאילו הכל כרגיל. לא שומרים על מרחק, נפגשים עם חברים, יושבים בלי מרווחים. אבל האמת היא שלא, לא הכל כרגיל- יש מגיפה בעולם, יש מגיפה בישראל.

ההלכה רגישה למציאות משתנה. ההלכה מכירה את המונח מצוות עשה שהזמן גרמא. מצוות העשה שהזמן גרמא של ימים אלו הנה להיזהר בפיקוח נפש. לשנות מדרך ההתנהלות הרגילה של לפני הקורונה, לא להתכנס בחללים סגורים ובימים אלו של עליה בתחלואה גם לא בבתי כנסת.

אכן התפילה בבית הכנסת היא הדבר החשוב ביותר עבור רבים- היא מרכז עבודת השם שלנו. אבל, זהו בדיוק האקט המחנך שאנו נדרשים אליו. ויתור על התפילה בפנים והחזרתה החוצה תחנך אותנו לזכור שלא הכל כרגיל ותראה לעולם מסביב שלא הכל כרגיל ואולי כך תיעצר העלייה במגיפה.

זהו צעד קשה, אבל בתור אנשי ההלכה אני מרגיש שאנו מחויבים לו.

הרב אביע"ד סנדרס הוא מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד, ור"מ במדרשת או"ת לינדנבאום, מבית רשת 'אור תורה סטון'