התובנה שגרמה לי כאישה, להתחיל ללמוד הלכה בעיון

צרובה בי חוויה מכוננת אחת שהביאה אותי לתובנה ברורה שההחלטות המהותיות בחיי לא בידי. ישבתי בשבת סמינריון של האולפנה, וכמו שתמיד קרה בשבתות כאלו, המדריכים שהגיעו לשבת היו מישיבה כזו או אחרת. בחורים משיעור ד', שבאו להעביר לנו יחידות בנושאים שונים. אחד משיאי השבת היה עונג שבת, בו שרנו שירי קודש ושאלנו שאלות אמוניות או הלכתיות. אותם בחורי ישיבה, היו אמורים לענות בנחת ובביטחון על שלל השאלות של תיכוניסטיות וליישב את דעתנו.

ואני הקטנה, ששיעור ד' נראה אז מינימום הסמכה של יורה יורה, שתיתי את מה שאמרו בשקיקה. באחת השבתות שאלתי שאלה הלכתית – למה אסור לבנות לקדש?, והם ענו בצורה נחרצת: "מה זאת אומרת? זו הלכה, ככה כתוב בשולחן ערוך". נסתם פי ולא המשכתי לשאול. הרי את השו"ע מעולם לא פתחתי, ולמען האמת לא ממש הכרתי מה זה הספר הזה שכאשר רוצים לומר שזו ההלכה אומרים ששם זה כתוב.

לקח לי זמן, אבל בשלב מסוים הבנתי שכל חיי היום יום שלי מושפעים מהספר הזה וכמי שבוחרת לחיות חיים הלכתיים מלאים, אני חייבת לדעת מה כתוב בו. למורת רוחי, גיליתי שאין לי דרך לדעת מה כתוב שם, שכן גם אם הייתי מוצאת את הספרים בספריית האולפנה, לא היה לי מושג איך לקרוא בהם.

את הרב קוק הכרתי באופן שוטף – דרכו למדתי שיש את אביי ורבא, דרכו למדתי על הרוח והתפיסה, דרכו עיצבתי את ההסתכלות החינוכית שלי. אבל הרב קוק, לפחות בספרים שהכרתי אז, לא דיבר איתי הלכה אלא תפיסה. והלכה מה יהא עליה?

בכל שאלה הלכתית, ניגשתי לראש האולפנה שלי (אדם מדהים בפני עצמו), שתמיד דאג להסביר ולענות. אחריו ניגשתי לראש המדרשה שלי, ולאחר שסיימתי מדרשה כבר לא היה לי למי לגשת. מזל שהתחתנתי עם מישהו משיעור ה (כמעט הסגן של הקב"ה מבחינתי), שידע למי לגשת או לענות על חלק מהשאלות בעצמו.

התובנה שדחפה אותי ללמוד יותר תורה

מציאות זו קיימת גם היום – התחושה הזו, שבכל שיח אפשר לשלוף 'אבל כתוב בגמרא/ שו"ע" וזהו – כאן נגמרת השיחה, כי להרבה נשים אין כלים להמשיך משם. כאן אנחנו ננמיך ראש ונבין שאנחנו לא מבינות. נכון, יש גם לא מעט גברים שיעצרו שם, אבל בידיהם יש בחירה, יש להם היכרות לפחות בסיסית עם עולם הגמרא כיסוד לעולם ההלכה, שכן הם פתחו משנה ברורה או שו"ע בשלב מסוים בחייהם.

עבורי, תובנה זו דחפה אותי ללמוד יותר תורה ולבסוף גם הגעתי ללימודי הלכה. כמי שחיה בעולם הדתי-שמרני, חששתי מאוד לגעת בעולם ההלכתי אבל הרגשתי שלא יכול להיות שהשולחן ערוך, שמאד משפיע על חיי, נסתר ממני. שם התחלתי את המסע שהוביל אותי ללמוד ב'כולל דעה' במדרשת או"ת לינדנבאום מרשת אור תורה סטון.

ההכרות שלי עם העולם ההלכתי לימדה אותי שהאמירה 'זו ההלכה', שנאמרה לי אי אז, היא אמירה לא מדויקת כלל. הלכה היא לא נחרצת, יש בה רוחב יריעה, יש בה מנעד של פסיקה, יש בה חיות שלמה שקשובה לאדם העומד מולה.

זה מה שהביא אותי ואת חברותיי מכולל דעה להקים את 'המדראשה'. רצינו לתת לנשים את רוחב העולם ההלכתי כדי שיוכלו לדעת ולבחור. יש בהלכה גדרים ברורים ואותם צריך להכיר ולדעת, ויש דברים שהם בחירה שלך. אם נדע מאיפה באה ההלכה, מה מקורה ולאן היא הגיעה, לא רק שנוכל לקיים אותה נכון וטוב יותר, אלא גם נוכל לקיים אותה בכוונה ושמחה.

הדרך ארוכה והשאלות עוד גדולות, ולא את כולן פתרתי. אני רחוקה מלדעת את כל הספר אבל אני עורכת אותו לפניי יום אחרי יום, סימן אחרי סימן, ומזמינה נשים נוספות לשולחן שלי, שיכירו אותו. הוא עמוק מיני ים ורב עד אינסוף.

==

בת-אל פיקאר היא ממקימות 'מדראשה' ועמיתה ב'כולל דעה' מבית רשת 'אור תורה סטון'