בימים אלה, שאנו עושים את צעדנו הראשונים חזרה ברחובות הערים, במוסדות החינוך ובמקומות העבודה, הביקור הראשון של רבים ביום שאחרי הבידוד הוא במספרה הקרובה לביתם.

אולם, יש מי שעדיין מתהלכים ביננו עם פרצופים מזוקנים ושיער פרוע, ולא בגלל שחלקנו לא הצלחנו להשתחל בתורים המעטים שנותרו במספרות ברחבי הארץ. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבעוד אנו מתאוששים ממגפת הקורונה, שטרם עזבה את מחוזותינו ועדיין מלווה אותנו, בו בזמן אנו מתאבלים על מי שנהרגו במגפה הידועה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – המגפה שבה נהרגו 24.000 מתלמידי רבי עקיבא, 12,000 זוגות של תלמידים – בתקופה שהחלה בפסח והסתיימה בל"ג בעומר (או לפי גרסה אחרת: בחג השבועות).

שמספר הנפטרים מנגיף הקורונה בישראל נושק ל-250 אנשים, ונראה עבורנו כאבדה קשה, קשה לדמיין מספר בלתי נתפש שכזה של אבדות בנפש, כפי שספג העם היהודי לפני כאלפיים שנה. מדובר באנשים שהובילו את העם היהודי – מנהיגים, חיילים בצבא בר-כוכבא שבתקופה זאת גויסו ועזבו את לימודיהם לטובת 'שירות צבאי', הורים לילדים, דור העתיד של עם ישראל, כולם נפטרו. אז, כמו היום, אל מול הטרגדיה והפחד, הטבע האנושי מוביל אל השאלה – למה?. התלמוד מספר שהסיבה שבגינה הנגיף הרג כל כך הרבה אנשים, הייתה כי התלמידים ‘לא נהגו כבוד זה בזה'.

בין אם ההסבר שנכתב בתלמוד הינו מטאפיזי ולא היסטורי עובדתי (כפי שנכתב ע"י ר' שרירא הגאון), המציאות שבה מגפה קשה מאיימת עלינו חוזרת ומתרחשת גם בימים אלו ונראה כי הניסיון שכולנו עברנו בחודשיים האחרונים, לימד אותנו שיעור חשוב בכבוד הדדי.

לצערי, בחברה הישראלית אנחנו נתקלים לא אחת במצבים בהם אנו לא מספיק מכבדים אחד את השני. סיבות רבות לכך תמיד יש בנמצא – אנחנו נולדים וגדלים במקומות שונים, מגיעים מרקעים ובעלי מנהגים שונים, מאמינים ומקדשים דברים שונים. מכלול השונויות הללו, ועוד רבות אחרות, מביא לכך שאנו גם פחות מכירים האחד את השני, ומכאן קצרה הדרך ליצירת שלל דעות קדומות, סטראוטיפים, ריחוק ופחד.

דוגמה מצערת לכך, ראינו בשבועות האחרונים, בכל הקשור ליחס וההתבטאויות הקשות שנשמעו בחלק מאמצעי התקשורת וברשתות החברתיות כלפי החברה החרדית, בכל הקשור להתפשטות נגיף הקורונה במגזר החרדי. אבל דווקא מקרים מסוג זה, צריכים להוות עבורנו תזכורת ותמרור אזהרה, שאנחנו יכולים גם לפעול אחרת – אנחנו יכולים ללמוד אחד מין השני, להתווכח באופן מכבד, לכבד ולא לכפות את דרכינו על כל אחד, לשמור על שיח שבו נמצא את המאחד ולא את המפלג. הדבר נכון לדתיים ולציבור הרחב כאחד, ליהודים ולא יהודים – הכבוד אינו שמור למגזר זה או אחר וכולנו יכולים לחיות בכבוד אחד לצד השני.

אינני מתיימר לקבוע ברמה התאולוגיות או האמונית מהן הסיבות להגעת נגיף הקורונה לעולם. קטונתי וזה גם לא יהיה נכון מצידי לנסות ולפרש מדוע הוא כאן, וכל אדם שיתיימר לעשות כן ויתלה את האשמה במעשה או התנהגות של קהילה כזו או אחרת, שומרת מצוות או שלא, כפי ששמענו לצערי ממספר גורמים בשבועות האחרונים, לא רק שלא יביא מידע מהימן אלא יוביל לפילוג רחב יותר בעמנו והעמקת השסעים עליהם אנו מנסים כל כך לגשר. היש התנהגות פחות מכבדת מכך ביננו?

אני מאחל לכולנו, שכפי שעשינו בעקבות מגפת תלמידי בני עקיבא, אותה אנו זוכרים ומציינים גם בחלוף 2000 שנה, ניקח גם ממגפת הקורונה הקשה את הטוב, את מה שבאמת חשוב בחיים, ונשתמש בנקודת המבט שהיא העניקה לנו על חיינו, כמו גם זה על זה, על מנת לנסות לחוש ולנהוג ביותר כבוד האחד לשני.

אני מאחל שנדע לזכור את טרגדיות העבר על מנת לראות את המאחד שיש בינינו, שגדול בהרבה מין השונה, וביחד נפיק גם מהרגעים הקשים דברים טובים ורגעים של חסד, ונדע לעשות תיקון עולם שיביא עתיד טוב יותר – עלינו, על כל ישראל ובעולם כולו.

הרב ד"ר כתריאל ברנדר הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'