חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

על חשיבותה של המנגינה במסע התשובה של הימים הנוראים

מאת פנינה עומר, מנכ”לית יד לאישה ע”ש מוניקה דניס גולדברג

פנינה עומר

על שלושה דברים מסע התשובה של הימים הנוראים עומד – על הזמנים, על המילים ועל המנגינות . 

40 יום מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, הם ימים שנועדו להכנה רוחנית והם הולכים ונבנים לאורך ציר הזמן, באמצעות תפילות ומנגינות . הקתרזיס של מסע התשובה מגיע בתפילת נעילה. עם תקיעת השופר, משהו משתחרר ואויר חדש ממלא אותנו לקראת השנה החדשה.

האמת היא שמנגינות הימים הנוראים מתחילות להתנגן בתוכי שבועות ארוכים לפני בוא החג. מחקרים מראים כי למוזיקה יש השפעה ישירה על המח שלנו. יש לה כח ריפוי עוצמתי והיא משפיעה עלינו רגשית ופיזית, לעיתים ממש מגבירה את הולם הלב. מנגינה יכולה לעורר בנו זיכרונות , להחזיר אלינו מראות ותחושות נושנות, היא מעוררת את חדרי הלב ולמעשה מפעילה אותנו בהינף שרביט המנצחים,  באמצעים שאין לנו עליהם שום שליטה. לזיכרון המוזיקלי יש כושר הישרדות מופלא.

התפעלתי לקרוא כי שירה במקהלה באופן ספציפי, מעלה בן השאר את תחושת השייכות ואת המוטיבציה ומיד שאלתי את עצמי האם שירת הקהל בתפילה היא היא הרוח הגבית המדרבנת אותנו לתשובה? 

אני עוצמת את עיני ומתחברת לקהל הגדול שעומד לצידי בבית הכנסת ושר ברוממות גדולה את י”ג מידות –  הריתמוס של התפילה–

” ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה” – עם השמע האות, אני יכולה להרגיש את הקב”ה אוסף אותי אליו ברחמים גדולים והלב שלי יוצא מגדרו להתחבר אל הרחום והחנון.  הרגע הזה מבחינתי הוא רגע של התעלות גדולה, של הסרת מחיצות, רגע שמאפשר לי לעמוד חשופה ושבירה מוכנה לתהליך הפנימי אליו מכוונים הימים הנוראים כולם, אבל הרגע הזה מתחיל לקנן כבר שבועות ארוכים לפני בוא השנה החדשה.

עם התקרב ימי אלול , מתעוררות בראשי המנגינות ואיתם מתעורר גם הלב. י”ג מידות מתחילות להזדמזם אצלי בראש כ”תולעת אוזן” עקשנית לאורך שבועות וימים באופן בלתי נשלט וחזרתי, הוא מתנגן בתוכי לאורך 40 יום לפחות .

זו גדולת מסע התשובה והמחשבה של הימים הנוראים. זמן, מילים ומנגינה. 

אך מה קורה כאשר לוקחים מאתנו אחת משלוש רגליים אלו?

פעם אחת לפני 24 שנים הלכתי לאיבוד בדרכי אל התשובה. הייתי אז אישה צעירה, נישאתי זה לא מכבר  ואותה שנה, לראשונה בחיי, יצאתי את בית אימי ואבי לבית כנסת שרחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. 

יחד עם האיש שלי, בן להורים יוצאי מרוקו ואלג’יר , באתי בשערי בית הכנסת הספרדי בראש השנה .  היום היה קדוש, המילים נבטו אלי ממחזור התפילה, אך איה המנגינות . עמדתי בבית הכנסת הלומה ואבודה – נשמטה ממני חווית המסע של הימים הנוראים.

אין לתאר את תחושת התלישות שחוויתי אותה שנה, חזרתי מבית הכנסת אל שולחן החג , ללא רוממות רוח , ללא תרועה, ללא חג. בכיתי מגעגוע אל המנגינה.

המנגינות של הימים הנוראים לוקחות אותי למסע בזמן, הן פותחות לי חדרים בלב שלא ידעתי על קיומם, הם מנגנות על מיתרי נשמתי.

כל כך חשובות הן המנגינות, שבתקנות החזנים שפרסם פסח מנקובסקי (1910) הוא מזהיר את החזנים כי “יש לשמור על הנוסחאות המסורתיות כבבת עיננו מכיוון שרק אלו מאחדות אותנו בכל בתי הכנסת בעולם” ומזהיר כי “זמר שאינו בקי לגמרי בכל נוסחאות בית הכנסת אין להמליץ עליו בשום אופן כחזן בקהילה”

אמנם העולם רחב  מנוסח התפילה של מינקוסבקי, אך אין ספק כי הוא ידע להעריך נכונה את חשיבות המנגינה – נוסח התפילה הולך אתנו מילדות לבגרות ומחולל בתוכנו את סערת התשובה, בלעדיו אנחנו חווים חוסר גדול.

חלפו שנים, אני בגרתי. הגעתי אל בית הכנסת הספרדי עוד פעמים רבות ולאט לאט המנגינות הספרדיות נוספו לפסקול חיי.  י”ג מידות ממשיכות להזדמזם אצלי בראש כשריח חגי תשרי נישא באוויר, אך עם השנים פיניתי מקום בתוכי למנגינות נוספות. פתחתי חדרי לב לקולות אחרים, בניתי קומה של זיכרונות חדשים. זה לצד זה מתנגנים בתוכי ניגונים מבית ילדותי וניגונים מבית ילדותו, מסמנים את גבולות הבית המשותף שבנינו שנינו. מדברים אל לב האישה  שגדלתי להיות.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}