על תוכחה, נחמה וכוחה של תפילה

רבי צדוק הכהן מלובלין (בדרשת פרי צדיק לפרשת ואתחנן) ביקש לקשר בין פרשיות דברים ואתחנן להפטרותיהן, "הנה אנו קורין תמיד פרשת דברים בשבת חזון ופרשת ואתחנן בשבת נחמו".
שבת חזון מתקשרת לפרשת דברים משום התוכחות המצויות בשתיהן – בפרשת דברים תחילת תוכחותיו של משה, ובהפטרת חזון תוכחותיו של ישעיהו. בשבת נחמו קורים פרשת ואתחנן הפותחת בתחינתו ובתפילתו הגדולה של משה להיכנס לארץ: "כדי לחזק לב נפשות ישראל המצפים לישועה שאל יתייאשו את עצמם מן הרחמים".

וכאן שואל רבי צדוק, הלוא תפילתו של משה להיכנס לארץ לא נענתה – אם כן מה נחמה היא לישראל שיוכלו להתפלל, אם תפילתם עשויה לשוב ריקם? את תשובתו מבסס רבי צדוק על יסוד גדול: "וכמו שכבר דיברנו שבבחינת התשוקה של האדם מגיע יותר לתכלית המכוון עד בלי גבול ממה שעושה בפועל שהוא רק בגבול לפי ערך המעשה" – לשון אחר: התשוקה הפנימית בתפילה, והמדרגה הרוחנית הנקנית בעקבותיה כבר יש בה מן ההרחבה והגודל אף הרבה מעבר להגשמת השאיפה במציאות.
"ועל זה קורין הפרשה זו (ואתחנן) תמיד בפרשת נחמו כדי לחזק ידיים רפות… שזה כמה שנים וכמה קיצים עברו ואיה הנחמות שלנו היעודים לנו בכל הפטרות שבע דנחמתא?

ומזה יהיה נכון לבנו בטוח בה', שגם תפלותינו אינם חוזרים ריקם שאנו מתפללים תמיד ולירושלים עירך ברחמים תשוב, הגם שאין אנו זוכים עוד בפועל, אל יפול לב האדם עליו, מפני שבאמת כל התפלות של נפשות ישראל פועלים ברוחניות כל פרט לפי ערך תשוקתו…"

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – מדייק רבי צדוק: זוכה ורואה כבר בהווה, עוד לפני בניין בית המקדש של מטה, "רק שלפי ערך התשוקה והגעגועים שלו בפנימיות הלב, לעומת כן הוא זוכה מיד להיות רואה ומרגיש בלבו בשמחתה בבחינת "שמחו צדיקים בה'".