ערב יום הכיפורים
מאת הרב שאול וידר, ר"מ במדרשת או"ת לינדנבאום
אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. תניא, אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. וערב יום הכיפורים – כדי שיאכילו את בניהם. [תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ק"ט עמוד א']
רבי עקיבא סבר שפעמיים בשנה יש לוותר על לימוד תורה בבית המדרש ולהיות ממוקד בילדים אשר בבית. בערב פסח ובערב יום הכיפורים.
הנימוק לכך ביחס לערב יום הכיפורים הוא: "כדי שיאכילו את בניהם". ראוי להבין מה הכוונה בטעם זה?
יש דעה בראשונים שסבורה שהנימוק נובע מאופיים של ילדים. ללא דאגת הוריהם לא יקפידו על אכילה מסודרת במשך היום, וכך יגיעו לסעודה מפסקת בשעה מאוחרת ויאכלו את הסעודה במהירות. במציאות כזו, שלא אכלו כראוי יקשה עליהם הצום.
בערב פסח תשומת הלב לילדים נובעת מהרצון של המבוגרים לקיים בליל הסדר את מצוות "והגדת לבנך" כראוי. אך בערב יוה"כ הדאגה היא לילדים כדי שהילדים יצליחו לצום כפי יכולתם.
אך הרי חובת הצום לילדים ביום הכיפורים, היא מדין חנוך ולא חובה מהתורה?
ייתכן לומר שהחובה "כדי שיאכילו את בניהם" מאפשרת ליושבי בתי מדרשות שכל השנה רחוקים מעולם המעשה, להיות עם ילדיהם ולחיות את החיים שבבית.
דרך כך יכול לומד התורה לפגוש בערב יום הכיפורים בהם נחתמים ספרי החיים, את החיים ממש. הילדים הם אלו שדרכם ניתן לפגוש את החיים, את הצמיחה, הגדילה וההתפתחות שהחיים מאפשרים. הילדים מבטאים את השמחה שיש בחיים, את הפעלתנות, את החִיוּת, את הסקרנות ואת הלמידה. בשהות עם הילדים תשוב ותתעורר האהבה לילדים והאהבה לחיים. אותה אהבה שכה חשובה לרבי עקיבא, עד שקבע שזה כלל גדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ואהבת לחייך, ולחיי ילדיך דרך הדאגה להם בערב יום הכיפורים.
