לוקחים ללב: אנשי החינוך בחזית המערכה לצד תלמידיהם מתמודדי נפש
מסתבר שאנחנו המערכת הפוסט-אשפוזית הגדולה והיציבה ביותר למתמודדי נפש, זה הגיוני?', שאלה אותי השבוע אשת חינוך, באמירה המצטרפת לשיח הולך וגובר במערכת החינוך סביב הנושא
הרב נחמיה קרקובר | ג' שבט ה'תשפ"ג (25/1/23)
'הבנתי פתאום שאני עשויה להיות הדמות הראשונה שתזהה את המצוקה ואדרש ללוות אותה בכל בתהליך האשפוז'; 'השיחה הראשונה שלו מהמיון הפסיכיאטרי לא היתה אל ההורים אלא אל מחנך הכיתה' – כל אלה ועוד, הם משפטים שנשמעים יותר ויותר מצד אנשי חינוך, החשים ועדים מדי יום לביטויה בשטח של התופעה שכולם מדברים עליה – העלייה התלולה במספר מתמודדי הנפש ובחומרת הבעיות עימן הם מתמודדים, בעיקר בקרב ילדים ומתבגרים.
כל אנשי הטיפול מדווחים על ביקוש גובר לצד העדר מענה מתאים למצוקות הנפשיות – חרדה, דכאון, הפרעות אכילה ועוד. הזירה המרכזית שבה המצוקות הללו מזוהות ובאות לידי ביטוי היא אינה רק הבית, אלא גם מערכת החינוך. ההרכב של קבוצת שווים, תשומת לב ישירה יותר לשינויים והאפשרות לשתף אדם קרוב שאיננו קרוב מדי, מעמידה את צוותי החינוך בחזית הזיהוי והתמודדות עם מתמודדי הנפש, זאת לצד החיפוש האינטנסיבי של מתבגרים בשאלות משמעות, זהות, זהות מינית ועוד.
מציאות זו, 'תפסה' את מערכת החינוך לא מוכנה. צוותי הייעוץ החינוכי והשירות הפסיכולוגי לא ערוכים לכמות הפניות, ברוב בתי הספר אין מערכות טיפוליות והפניה למענה בקהילה לא מספקת. זאת ועוד, מתמודדי נפש שנאלצים להתאשפז במסגרות טיפוליות, מלווים לא פעם על ידי צוותי החינוך, שהם אלה שגם קולטים אותם לאחר האשפוז או הטיפול, מציאות שמעלה שאלות רבות בנוגע לאיזון החברתי ורמת תשומת הלב והחשש מסיכוניות בתוך הכיתות ובתי הספר.
אולם, מעבר לאתגר המערכתי, ישנו גם האתגר האישי שלנו, אנשי החינוך. כאיש חינוך מזה למעלה משני עשורים, וכהורה לילדים, מתבגרים ובוגרים, התמודדות הנפש הופכת להיות סוגיה כמעט יומיומית, שמצליחה להדיר את שנתי. כמורה וכמנהל, מגיעות לפתחי יותר ויותר מצוקות ובקשות להתייחסות, ואני מוצא את עצמי אילם מול תהום נפשי שנפער לפני, נדרש להושיט חבל ולהציב סולם.
תחושות אלה, הביאו אותי לבקש לעצמי העמקה והשתלמות בנושא, ושמחתי על ההזדמנות שהייתה לי להוביל השתלמות בתחום התמודדות הנפש לקבוצת מחנכים ומחנכות של רשת 'אור תורה סטון'. במסגרת ההשתלמות למדנו רקע מקצועי בתחום, נפגשנו (ואנחנו ממשיכים להיפגש) עם מתמודדי נפש ובני משפחתם ואנו מקיימים קבוצות דיון בנושא שילוב הידע המקצועי והטיפולי באופן נכון בתוך מוסדות החינוך.
המפגש עם הנושא מטלטל. לא פעם אחרי מפגש, אני מבקש לשבת בשקט, לא לשמוע או לראות אף אחד, רק להתכנס למחשבה אישית עמוקה, ולחשוב על המעגלים היקרים שסביבי. זאת בניסיון לאתר מהר יותר ולתת כתף, למי שזקוק לכך. לחשוב איזה מהילדים האישיים שלי או מחבריהם זקוקים כל כך לחיבוק של מבוגר משמעותי, שיאמר להם שהם לא לבד במערכה. לחשוב איך לתווך להורים את המצוקה של ביתם או בנם.
אחת מגולות הכותרת של ההשתלמות, הייתה ביקור באחד בתי החולים למתמודדי נפש. הדרך לשם, הסיבובים החדים, העמידה בשער והבידוק בכניסה, שדרו שזה מקום שלא הייתי מבקש לבוא אליו, שלא זהו מקומי הטבעי. אך בו בזמן הייתה גם ההבנה, כי יש כאלה שהמקום הזה הוא מקלט ההצלה שלהם.
ההליכה בשבילים, המפגש עם אנשים מאושפזים, שמבקשים את תשומת הלב למצוקת הנפש שלהם, וההקשבה לאנשי הצוות המסורים שמתארים את האתגרים היום יומיים – כל אלה והמחשבות שבעקבותיהם, הם כבדים וקשים. אך הן רק דוגמא קטנה למה שעוברים מתמודדים הנפש בכל שעה שעה, וכך גם משפחותיהם, כפי שהיטיבו לתאר הורים ובני זוג למתמודדי הנפש שפגשנו.
משאן הכבד של מחשבות אלה, טמון בעובדה שהן מובילות אותנו גם אל תוך תהומות הנפש שלנו, לבקשה העמוקה ליחס, משמעות ואהבה שכולנו צריכים כל כך. מכאן נובע גם תפקידנו כאנשי חינוך בסיטואציה וחשיבות מערכת החינוך באתגר הזה. האפשרות לשתף, לא להסתיר, להעמיד מרחב בטוח ומוגן ואהבה ללא תנאים, להיות מקום לצאת ממנו ולחזור אליו, קיומן של דמויות משמעותיות – הם רק חלק מהעקרונות שבמידה והם מתקיימים בבית הספר, לא רק שהטיפול במתמודדי הנפש יהיה יעיל יותר, אלא שככל הנראה יוכל גם להוות מניעה או צמצום החומרה של הבעיה בקרב מתמודדי הנפש הפוטנציאליים הבאים.
מכאן החשיבות להכשיר ולהפגיש עוד ועוד אנשי חינוך כמוני עם סוגיית בריאות הנפש, מפגש אשר בעצם מפגיש אותנו גם עם עצמנו. לעיתים, גם אנחנו חלק מהסטטיסטיקה, כפי שאני יכול לחשוף ולספר על עצמי, כמי שהייתה לו תקופה של התמודדות נפשית קצרה אך מאוד קשה. היום אני מבין שחלק ניכר מהרפואה, וודאי של ההקלה, היא האפשרות לשתף ולגלות את הסוד. אז הנה שיתפתי, בתפילה גדולה לבריאות הנפש והגוף שלנו ולשל תלמידנו.
הכתב הוא מנהל חינוכי של רשת אור תורה סטון
