בית תפילה רטובה לכל העמים
אני מאמין שחלק מן ההקפדה על קדושה וטהרה בעלייה להר הקודש הוא הארת פנים לכל אדם
הרב ד"ר יעקב נגן | י"ח בשבט תשפ"ג, 9.2.23
זמן רב אנחנו מתפללים לגשם. זכיתי השבוע לעלות להר הבית מתוך שפע שבא מלמעלה של גשם זלעפות. המפגש עם המים התחיל כמובן בטבילה במקווה.
היות שטבילה לפני עלייה להר היא חובה ולא רשות, על טבילה כזאת יש הזכות לברך בשם ובמלכות את הברכה על הטבילה.
חכמינו מלמדים ששבעים הפרים שהקריבו בבית המקדש בחג הסוכות היו למען אומות העולם, כדי שגם הם יזכו לשפע של מים מאת ה'. בעלייה של השבוע חוויתי בזעיר אנפין את משאלת הלב של "בית תפילה לכל העמים".
בעלייה משער המוגרבים אל ההר פגשתי קבוצה של חמישים נוצרים שהגיעו מארצות הברית לעיר הקודש. הם הרעיפו עלי הרבה ברכות.
השוטרים שליווי אותי היו מהעדה הדרוזית. זה ריגש אותי במיוחד, שהרי השבת היא שבת פרשת יתרו, המספרת על האהבה הגדולה שבין משה רבינו ויתרו, והרי יתרו הוא הנביא המרכזי של העדה הדרוזית! בחסדי ה', האחווה שבין משה ויתרו ממשיכה עד עצם היום הזה בקשר החם שיש במדינת ישראל בין היהודים לבין הדרוזים.
על ההר מצאתי קבוצה של אחי ורעי עם ישראל ואליהם הצטרפתי להמשך המסע. בעקבות מזג האוויר הסוער והמסלול ההיקפי שהלכנו בו, היינו די לבד.
ישנן ארבע דתות שמשתדלות, כל אחת בדרכה, להמשיך את מורשת אברהם: יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בינתיים בעלייה הזאת חסרו לי רק מוסלמים. אבל ברגע האחרון לפני שיצאתי פגשתי בחור מוסלמי שיכולתי לברך לשלום.
אני מאמין שחלק מן ההקפדה על קדושה וטהרה בעלייה להר הקודש הוא הארת פנים לכל אדם. אני מודה להקב"ה זכיתי לעלות בשלום ולצאת בשלום.
הכותב הוא ראש בית המדרש לישראל והאנושות מבית 'אור תורה סטון'
