תקופת הקורונה הביאה עמה הרבה חומר למחשבה. ההתכנסות איש איש לביתו מחד וההתרחקות מאידך הכריחה אותנו לחשב מחדש את מסלולינו. מה חשוב ומה פחות, מה העיקר ומה הטפל.

אנשים החלו לחשוב ברצינות, היכן היו רוצים להיות ומה היו רוצים יותר בעתיד. ישנם גם יהודים רבים ברחבי העולם שתקופה זו גרמה להם רצונות עזים לקפל, לארוז הכל ולעלות ארצה, לארץ מולדתם, גם אם לא הולדתם.

אבל, מהר מאוד הגיעו גם תגובות בנוגע למחשבות הללו, תגובות שכל-כך היה קשה לראות, תגובות של חלק מהעם היושב בציון. אצטט חלק מהם: "עכשיו נזכרים…", "נהנו שם וכשרע חוזרים…" "כשטוב עוזבים וכשרע חוזרים…" והלב מתקפל. חלקנו, שזכינו לחיות כאן, ישראלים משכבר הימים, לא אהבנו את ה'רצון' הזה "כשרע חוזרים", קשה לקבל את העובדה ש"נזכרים בך פתאום".

האומנם? האם יכול להיות שלקחנו בעלות על ציון? על הארץ?

אנחנו מדברים כל כך הרבה על קבלת השונה, אבל כשנקרית בפנינו ההזדמנות לקבל את מי שלא נולד כאן, מי שאינו חלק מהישראליות שבשבילנו היא מובנת מאליה, אנחנו מפנים להם את הגב.

בתור שליחה בקהילה בה כל שבת (לפני תקופת הקורונה כמובן) מברכים את חיילי צה"ל ואת מדינת ישראל, שכל יהודי שם מכוון את רגליו (ובעיקר את ליבו) לירושלים, בתפילת העמידה, יוצא לי לשמוע לא מעט ממטיילים ישראלים, צברים: "מה יש לחפש שם?", "שיעלו כבר…".

מילים כאלו כל כך מקוממות ומרגיזות. נכון, גם אני מאמינה שמקומו של עם ישראל בארץ ישראל, ושזוהי ארצו ומולדתו היחידה. עם זאת, אותם יהודים החיים בקהילות התפוצות להם קוראים בימי שגרה לבוא בהינף יד, בשבילם המקום הזה, בו הם חיים- הוא הבית (נכון לעכשיו).

חישבו רגע על עצמכם עוברים בית, מקפלים את כל החיים שלכם ועוברים. מחליטים להעביר את מפעל חייכם למקום לא מוכר, מרגישים שונים, לא שייכים, לא מבינים את השפה או איך משלמים בסופר על חלב וביצים. איך נוהגים בכלל בצד השני? ללא כל ביטחון כלכלי וקרקע יציבה ומול בירוקרטיות מתישות, חווים סביבכם ריחות ומנהגים שונים. זה איננו רק עניין של רצון טוב, זה עניין של הישרדות בשבילם.

חלקם אף מאמינים בלב שלם שבארץ ישראל היא מקומם, אבל מה לעשות לעיתים זה נראה להם רק בגדר חלום. כשאנו באים לבקר באותם ארצות, נכנסים לראות את בית הכנסת, הקהילה והיהדות המקומית, שאמנם שלנו היא אך עדיין שונה וטעמה שונה, ואומרים: "מה יש לכם לחפש פה?" זה מעליב, זה פוגע, וזה בעיקר חוסר הבנה. חוסר הבנה של מהי קהילה, קהילה בתפוצות, שעד לא מזמן הסבים והסבתות שלנו היו חלק נכבד ממנה. חוסר הבנה של מהי ציונות ומהי תורה של שפה קצת שונה אבל עדיין אותה תורה, ומהי אהבת ישראל מאות קילומטרים מעבר לים.

קודם כל חשוב לראות אותם כאחים, אחר כך לנסות להבין כמה מיוחדת הקהילה שלהם, איזה צבעים וקולות, ריחות וזיכרונות עולים ממנה. לראות את העשייה שלהם, את החיבור דווקא במקום הזר הזה לשורשים שלהם, שלנו. והכי חשוב תיראו מה כן אפשר ללמוד מהם, וכן לקחת קצת אלינו, ויש מה ללמוד, יש המון.

צריך לקלף את הקליפות שדבקו בנו כצברים גאים. להישאר רגע רק צברים, לנסות לקבל, לא להטיף.

ההוא שהביא אותם לשם, הוא היחיד שיודע באמת מה מתחולל בלב כל יהודי. אשרינו שאנו זוכים לשבת בארץ, אבל עם זאת חייבים להבין שהציונות נמשכת גם מעבר לים.

בתור שליחה, אני רואה ומרגישה על בשרי כמה ההבדלים עצומים, וכן, הם צריכים אותנו, שנבין, שנהיה איתם, אך לא פחות מזה, אנחנו זקוקים להם. למורשת, למנהגים, לריחות ולנופים. בואו ננסה לקבל מהם, לראות אותם באמת בקהילה המיוחדת שלהם, ואולי אם לא לגמרי נוכל להבין, בהחלט אפשר לנסות לפנות מקום בלב ולחזק את הקשר איתם, כי הקשר הזה קצת התרופף.

ארץ ישראל היא הארץ של העם היהודי, וגם אנו, כאן, רק באמצע הדרך ויש לאן להתקדם. אל לנו לקחת את הציונות, את ציון, לעצמנו. נפש יהודי הומיה בכל מקום שהיא.

יפה אמר הרב דורון פרץ, מנכ"ל המזרחי העולמי, שכאשר היו אחרוני עולי הרגל חוזרים לבתיהם היו מחכים כולם, עם שלם, צמאים למים אחרי הקיץ היבש, רק כדי שישובו לשם, אל מעבר הירדן ויחזרו למקומותיהם בנחת. הקשר שלנו לאחינו מעבר לים תמיד היה ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מאתנו.

מה כן לעשות? לתמוך, להתפלל ולחבק. תלכו אליהם, תבקשו אותם, תמצאו שליחות מתאימה, תביאו להם את ארץ ישראל לשם, שיטעמו, שיתחברו, תביאו אליהם את הישראליות שאתם כל-כך אוהבים עם הרבה ענווה.

דווקא בתקופה זו, 'תקופת הקורונה', ספגו אחינו בתפוצות מכה קשה מנשוא, שאנו איננו מבינים עדיין את גודלה. חישבו עליהם, חבקו אותם מרחוק, יש הרבה לעשות.

בתפילה ובתקוה "שיסיר המגיפה מעל עמו ישראל ומעל כל בני בריתו, וישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו, יקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל, ונאמר אמן"

הודיה למברגר היא שליחה מטעם מכון 'שטראוס עמיאל' מבית רשת 'אור תורה סטון', בקהילה ובקמפוסים השונים בסקוטלנד.

קראו את הטור הזה באתר ערוץ 7