מצוות בני נח: תנאי סף לאנושיות או זהות דתית?
מצוות בני נח לא נועדו להיות "דת" במובן של זהות דתית־רוחנית כוללת. הן מציבות קומה אנושית בסיסית וחשובה עד מאוד.
הרב ד"ר יעקב נגן | ג' בחשון תשפ"ג, 28.10.22
נקודת המוצא לבירור יחסה של היהדות לדתות אומות העולם היא "שבע מצוות בני נח" – התביעה התורנית הבסיסית מהאנושות. על פי הסוגיה במסכת סנהדרין (נו ע"א), כל אדם מחויב בשבע מצוות אלו, ואם מצוות יש כאן – יש שיאמרו שגם דת יש כאן. אלא שהתבוננות במקורן של שבע מצוות בני נח ובטיבן מוליכה למסקנות שונות לחלוטין.
סיפורה של האנושות עד נח הוא סיפור של הידרדרות של העולם, אשר מסכנת את עצם קיומו. כאשר האדם משחית את יחסיו עם הסביבה, עם האדמה ועם הזולת אזי העולם כביכול כבר אינו ראוי לקיום. הידרדרות זו היא המקור לשבע המצוות, ולמעשה מצוות אלו גם מבטאות בדיוק עיקרון זה – חוקי שמירת החיים בעולם שנברא על ידי האלוהים: "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי" (סנהדרין נו ע"א).
שתיים מהמצוות מונעות פגיעה במרחב האלוהי (עבודה זרה וגידוף); שתיים מונעות פגיעה באדם (גילוי עריות ושפיכות דמים); שתיים מונעות פגיעה ברכוש (גזל ודינים); והשביעית עוסקת בפגיעה במרחב בעלי החיים (איבר מן החי).
על פי הסבר זה, מובן ביותר מדוע שבע המצוות הן גם התנאי לקבלת מעמד של "גר תושב". גר תושב הוא גוי שרוצה לחיות בתוך ישראל ולמעשה לחלוק איתם את המרחב. שבע המצוות מבטיחות שאדם זה יעמוד בתנאי הקיום הבסיסיים של חברה אנושית על מנת שיוכל לחיות בתוך המרחב היהודי.
ואכן, ניתן לראות כיצד עבירה על מצוות בני נח מתוארת במקורות כגורמת לגירוש מארצות החיים. שפיכות דמים הביאה לגירושו של קין מעל פני האדמה ולהפיכתו לנווד חסר ארץ. גם בהקשר של עם ישראל, עונשו של הרוצח בשגגה הוא גלות, ושפיכות הדמים מטמאת את המרחב ומחללת את הארץ (במדבר לה, לג).
הגזל הוא זה שהביא בסיפור המבול לאיבוד זכותו של האדם לחיות על האדמה, "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (בראשית ו, יג), וכפי שביארה הגמרא (סנהדרין קח ע"א) שחמס היינו גזל.
יחד עם הגזל המבול נגרם גם בעטייו של חטא העריות: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (שם, יב), וכפי שביארו חז"ל, השחתה זו היא השחתת היצר המיני ומעבר על איסורי עריות. גם הדינים נמנים כתנאי הכרחי ויסודי לקיום העולם. בפירושו למשנה מבחין רבנו יונה בין דברים שהם משמעות הקיום ומטרתו – תורה, עבודה וגמילות חסדים – לבין דברים שהם תנאי הכרחי המאפשר את הקיום, כגון הדינים.
ההבחנה שיוצר רבנו יונה נכונה לגבי דינים ומלמדת גם על הכלל כולו: מצוות בני נח אינן הסיבות הראשוניות שבשבילן נברא העולם, אלא הן חלק מהדברים ש"אחר שנברא – מתקיים על ידי אלו". הן שומרות על הקיים מפני חורבנו. כפי שנאמר לעיל, כל ההקשר שבו ניתנו שבע מצוות בני נח – חידוש הברית בין הקב"ה והאדם לאחר חורבן העולם במבול – מצביע על היותן כללי בסיס לקיום העולם, כללים שהפגיעה בהם מביאה לעיוות כה גדול עד שאין לעולם זכות קיום. מצוות אלו נחוצות על מנת שהעולם לא ייחרב בשנית.
ניתוח זה, מציף גם את מה שנפקד מרשימת שבע המצוות: העיסוק לא רק במניעת הפגיעה בקיים אלא בפיתוח מערכת היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. אסור לגזול ולרצוח, אך אין "ואהבת לרעך כמוך"; אסור לעבודה עבודה זרה, אך אין "ואהבת את ה' אלוהיך".
מצוות בני נח לא נועדו לתת מענה מלא לעבודת האלוהים של האנושות
למרות אופיין של שבע המצוות העולה בפשטות מתוך הדברים, ישנה עמדה הסוברת שמצוות אלו אכן נותנות מענה מלא לזהותם הדתית של בני נח. על פי תפיסה זו, כשם שאנו קיבלנו במעמד הר סיני תרי"ג מצוות, כך קיבלו בני נח שבע מצוות וזוהי דתם. עמדה זו נתלית בדברי הרמב"ם, המדגיש שבני נח צריכים לקיים את המצוות מכח ההתגלות למשה מסיני, ולא מהגיון ליבם והמוסר הטבעי שלהם, וכי בעבור הנוכרי ישנן רק שתי אפשרויות של זהות דתית: תורת בני נח או גיור לתורת משה.
עמדה זו קנתה לה שביתה בקרב רבים כיון שעולם ההלכה נוטה לחפש הגדרות ברורות ומדויקות. שבע מצות בני נח מאפשרות קטגוריה מוגדרת להתייחסות לגויים; אולם, עובדה זו עצמה מחדדת את הקשיים העולים מתוכן. הקטגוריות ההלכתיות של התורה עולות מתוך חיי העם ומתוך בינת חכמיו; זוהי דרכה של תורה שבעל־פה, המקבלת את כוחה מכח קבלת עם ישראל. ביחס לעמים האחרים מדובר בקטגוריות חיצוניות וזרות שלא התהוו מתוך עולמם של העמים הללו.
בשל כך ובשל העיון בטיבן של מצוות בני נח כפי שהוא עולה מתוך הסוגיה – נראה שמצוות אלו לא נועדו להיות "דת" במובן של זהות דתית־רוחנית כוללת. הן מציבות קומה אנושית בסיסית וחשובה עד מאוד: שותפות של כל באי עולם במאמץ שלא להשחית את הארץ, שלא לפגוע במרחב וברובדי הקיום השונים. הן מאפשרות לכול להיות ראויים להלך על האדמה שברא הקב"ה. אך הן אינן עונות – ולא נועדו לענות – על הצורך העמוק של בקשת אלוהים בכל מרחבי החיים. אדרבה, המסקנה המתבקשת מעיון במהותן של מצוות אלו היא שהן אינן אלא בסיס ותנאי סף לקיום אנושי תקין ולא מחליפות את הקומה הדתית המלאה הנדרשת מאדם שאיננו מישראל. אם כן מה הקומה הנוספת של זהות דתית? בספר החדש "ושמו אחד: ריפוי הקשר שבין ישראל ודתות העולם", אותו כתבתי יחד עם הרב שראל רוזנבלט וד"ר אסף מלאך וראה אור בימים אלה בהוצאת מגיד ובית מדרש לישראל והאנושות מבית רשת אור תורה סטון, אנחנו מביאים מקורות הסוברים שהתשובה נמצאת בדתות שמבוססות על התשתית של מצוות בני הנח, ושותפות איתן, עם ישראל והאנושות ביחד יכולים לקיים את החזון "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
הכותב הוא ראש בית המדרש לישראל והאנושות מבית 'אור תורה סטון'
