כנות אחריות וחירות

חזי זכריה, מנהל ישיבה תיכונית אור תורה נווה שמואל, ע"ש שמואל פנחס אהרמן

על כנות אחריות וחירות בבני ברק חיילים וחרדים

במהלך שירות המילואים של החטיבה שלנו נקלענו לשרת בעיר בני ברק. הימים הם ימי הגל הראשון של הקורונה ובני ברק מובילה את רשימת מספר החולים במדינה.

הקשרים ביננו, מפקדי פיקוד העורף, לבין הנהלת העיר היו ונותרו חזקים ומכבדים איש את רעהו חרף הפערים המנטליים בין אנשי הצבא לעיר הצפופה מלאת החרדים.

בימים אלו זכיתי להיות מפקד החטיבה מטעם פיקוד העורף של צה"ל . פניתי להנהגה העירונית והעברתי להם את המסר כי התושבים בעיר אינם מודעים דיו להשפעת הקורונה ולחשיבות ההימנעות מהדבקה. בתי אבות חשופים להדבקות וכי אין מודעות בעיר לקטיעת שרשרת ההדבקה. הניתוק של חלק גדול מתושבי העיר מאמצעי תקשורת ומדיה עלול להיות בעוכרם. גם הסגר שהוטל על העיר מונע רציפות תפקודית.

"כדאי שנצא חיילים וחיילות לרחובה של עיר ונפרסם בפליירים את הסכנות מהמגפה ואת דרכי ההימנעות ממנה. יש לנו הרבה חיילים וחיילות שיכולים לעורר, להזהיר ולעורר מודעות בקרב המשפחות על מנת לקטוע את שרשרת ההדבקה".

השיב ראש העיר כי עדיף שנהיה בבתי אבות בלבד ולא ברחובה של עיר. העיר איננה מורגלת בחיילים ובחיילות. חשבנו אחרת אך כמובן שקבלנו את דבריו הכנים.

העיר אט אט הורגלה בנו והתחבבנו על תושבי העיר. לצד פלג מסויים שגידף וקלל אותנו ולעיתים אף ניסה לפגוע הרי שראש העיר חש כי יש אהדה לחיילים ולחיילות. הזמין אותי ללשכתו ואמר כי אנו יכולים להשפיע בהסברה בכל העיר.

יחסי הכנות ביננו לבין קברניטי העיר היו בתחילה יחסים של מחלוקת בנושאים רבים. גם באירועי "ההסלמות הביטחוניות" והטילים מרצועת עזה היו מחלוקות עזות סביב פתיחת מוסדות הלימוד עקב ערך לימוד התורה למול החשש הביטחוני. חרך המחלוקות כנים היינו מפקדי פיקוד העורף ואנשי הרשות גם עם היו פערים מנטליים ואידאולוגיים. הכנות הובילה לאחריות שלנו לצד אחריותה של הרשות על העיר. כל אלו הובילו לתחושה של חירות אצל התושבים. חירות של הבנה מהי תמונת המצב וכי יש דרכים להתמודד עם המגפה, חירות שיש בה בחירה של סדרי עדיפויות והמלטות מגזירת גורל שאין מנוס מההדבקה. אחת ממנהלות בית הספר בעיר פגשה אותי ואמרה שהיא אומרת "מודה אני" בכל בוקר הי"ת ומכוונת גם לחיילי פקע"ר שמלווים את העיר.

"והקריב אהרון את פר החטאת אשר לו"- פר החטאת משל מי הוא בא?

פרשתנו נקראת בדרך כלל בסמוך לימי התשועה- ימי הזיכרון והעצמאות. השנה נקרא את הפרשה במוצאי חג הפסח- זמן חירותנו. אנו פוגשים את המילה "כנים" אצל בני יעקב והיא שגורה הן בפי האחים והן בפי יוסף: "ונֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים" וכן אצל יוסף "בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ". הכנות אצל יוסף ואחיו היא הפתח לסליחה ולתשובה ממלאכת הקנאה שהייתה בין האחים. להבנתי הדלה, הכנות היא מילת מפתח גם בפר החטאת של אהרון הכהן. על הפר המוקרב כותבת הגמרא במסכת יומא: "משלו הוא בא ולא משל ציבור". מדוע משלו? הרי אהרון הכהן  הוא שליח הציבור בעבודת יום הכיפורים? . אולי ניתן להבין שהמפתח לסליחה ומחילה בעבודת יום הכיפורים הוא תכונת "הכנות" של שליח ציבור ראשית עם עצמו ובקרב בני משפחתו. הכפרה דורשת יחסי כנות בינך לבן עצמך ורק לאחר מכן תבוא המחילה. הכנות היא תנאי מפתח לתשובה ביום הכיפורים.

"ולא תקיא הארץ אתכם"- כנות מובילה לאחריות על הארץ

ענייני עריות המופיעים בסוף פרשתנו הם עניינים שבין אדם לעצמו. לרוב ואצל האדם הסביר אין הם נעשים בפרהסיה. לכאורה יכול אדם לשדר "עסקים כרגיל" ולנהוג איסור בעריות המוזכרים בסוף הפרשה שהרי עניין זה מסור לאדם בד' אמותיו. אך הארץ שלנו יש לה "סנסורים" מפותחים. חיישנים שיודעים לזהות היעדר כנות וזיוף בעולם של מידות ורוח: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא י"ח). אם כנים אנו אם עצמנו הרי שאחראיים אנו למעשנו. אם אנו דואליים, נוהגים בשתי קולות, אין תוכנו כברנו אז שומטים אנו את האחריות שלנו על עצמנו ועל ארצנו. הזיקה בין כנות האחים לבין ההקאה מארץ היא זיקה דומה. בשני המקרים הכנות הינה מפתח לאחריות. יוסף מחפש את התכונה הזו אצל האחים כפתח לתשובה, ארץ ישראל מחפש את הכנות של האדם הישר הנמנע מתועבות הגויים. כנות היא דבר היוצר אחריות גם אצל הכהן הגדול המתחיל את מסע יום הכיפור אצלו בנפש אצלו בבית מתוך כנות גמורה.

חירות היא אחריות

החירות היא מרכז חג הפסח "זמן חירותנו". חירות היא תחושה עמוקה בנפשו של האדם. היא איננה רק היציאה מעבדות, מהכובש, מהאדנות. היא גם קניין רוחני של אדם ושל אומה. אדם קונה את חירותו באמצעות ידיעתו האמיתית את עצמו או ,כדברנו עד עתה, באמצעות כנותו. אדם של "הצגות" איננו בן חורין- הוא משועבד לדמות אחרת. התכונה הזו של החירות עמוקה מאוד בלב האדם והיא כוח חזק מאוד המניע את פעולותיו. חביבים עלי דבריו של נתן שרנסקי אסיר ציון ויו"ר הסוכנות היהודית בדבר חשיבות החירות למול היעדר הכנות של השופט הניצב מולו:

"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה."

מידת היראה אצל בני אהרון

בחר משה רבנו לכתוב לציין את "אחרי מות בני אהרון" כנקודת הייחוס כמפתח לפרשה שלנו. הנתיבות שלום כותב שהמכנה המשותף לכל החטאים של בני אהרון האהבה בלי מידת היראה: "שעבדו להשי"ת רק במידת האהבה בלי מידת היראה" ואילו במקדש חייבת להיות מידת היראה. כנות של האדם עם עצמו בוא תבוא ממידת היראה של האדם למול אלוקיו החופש כליות ובטן.

מהי החירות האמיתית שלנו?

באים אנו בשערי עשרת ימי התשועה. ימים של כנות וחשבון נפש. ימים של שמחה והודאה על החירות שהי"ת הוביל אותנו אליה. אך מהי החירות האמיתית שלנו כפרטים ומה החירות האמיתית שלנו כעם? 2000 שנות גלות הביאו לקץ השעבוד אך נראה שלחירות אמיתית עוד רחוקה הדרך מלהגיע. חירותנו כעם עוד לפנינו. האם כל אזרחי המדינה בני חורין, האם נדאג לחוליות החלשות שבקרבנו? האם נמשיך להיות בני חורין לצד זהות יהודית של מדינתנו? האם נדע להיות בני חורין עם אור לעצמו ואולי גם לגויים? האם נדע כי כוחנו בחיבורנו ובאחדותנו?

הכהן הגדול שלנו מביא קודם את קורבנו האישי כקרבן כפרה. הוא אינו חף מלומר טעיתי, חטאתי, עוויתי אני ואנשי ביתי. מתחיל בעצמו ואחרי כן פונה לאחרים אולי לסמן לנו כי המילה אחריות מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת' ללמדנו כי אחריות אמיתית מתחילה באות א' של האני. באחריות שלי על עצמי ועל משפחתי. רק לאחר מכן אגיע לאחריות של האות ת' שהיא אחריות כולל ורחבה. אולי גם להדהד לנו מהי מנהיגות אמיתית כזו שאינה מתביישת להודות בטעות מתוך כנות גמורה.

יהי רצון שכנים יהיו מעשינו ככהן הגדול בהקריבו את קרבנו שלו, דרכינו תהיה מלאת אחריות על עצמנו ועל הסובבים אותנו. נאחל ונייחל שגם החירות תהיה משאת נפשנו.