"המדרש והמיתוס" פרשת אמור: בין קדושת הכהן ללקט שכחה ופאה

פרשת אמור עוסקת ברובה בצווים לכהנים. הכהנים נדרשים לא להטמא למת, להקריב קורבנות בזהירות, לא לגשת לעבודת המזבח אם הם בעלי מום זאת משום שהם מקריבים את קרבן השם ועובדים בבית השם. הקרבה אל השם דורשת התנהלות שאינה התנהלות רגילה. בניגוד לקדושה שמקורה בשותפות עם אלוקים, שזוהי קדושת כל איש ישראל בה עסקנו בפרשת קדושים, הכהנים בעבודתם אינם שותפים של הקדוש ברוך הוא, אלא ניגשים לתחום שהוא של אלוקים בלבד.

הכהנים בעבודתם הם מאין אורחים של אלוקים, בביתו, במקדשו וביתר דבריו שהם עושים. בתור אורחים נדרש מהם להתנהל בדרך שאינה טבעית ואינה רגילה, אלא בדרך שמתאימה למארח. הכהנים בעבודתם הם ללא מום, הם לא יכולים להטהר אל המת, זאת משום שתפקידם אינו להיות בני אדם, אלא משרתיו של אלוקים וכאלו שעובדים בבית אלוקים. בבית אלוקים אין מוות, מחלות, טומאה, כל אלו הם דברים שמאפיינים את הגוף ולא את האלוקות.

מענין לראות שאל מול הכהנה אנו מוצאים דמות מפתח בעתיד של עם ישראל, שהנה אנטיתזה לתיאור של הכהנים:

"רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְצָאוֹ לְאֵלִיָּהוּ עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי….אָמַר לוֹ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ? אָמַר לוֹ: לֵךְ שְׁאַל אוֹתוֹ. וְהֵיכָן הוּא יוֹשֵׁב? עַל פֶּתַח הָעִיר. וּמָה סִימָנוֹ? יוֹשֵׁב בֵּין עֲנִיִּים סוֹבְלֵי חֳלָאִים, כֻּלָּם מַתִּירִים וְקוֹשְׁרִים בְּבַת אַחַת, וְהוּא מַתִּיר אַחַת וְקוֹשֵׁר אַחַת, אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ וְלֹא אֶתְעַכֵּב". רש"י- "יושב בין מנוגעים, והוא נמי מנוגע". (סנהדרין צח עמוד א)

דהיינו, המשיח הוא עני, הוא זקן (שגם הוא לא יכול לעבוד בעבודת הכהנים) והוא מצורע, נגע שוודאי אוסר על העבודה.

הניגוד בין המשיח לבין הכהנים בעבודתם הנו ניגוד משמעותי. בעוד הכהן המשרת בבית השם אמור להיות צעיר, בריא ומלא חיות, המשיח הוא דווקא זקן וחולה. העני הזקן והחולה מבין יותר את הקושי של החלש בחברה, שהרי הוא בעצמו כזה. כך היה אומר ח"כ לשעבר אילן גלאון שנפטר השבוע על דמותו של מנהיג הציבור בעיניו.

אך הכהנים אמורים להיות מושלמים, הם יכולים לעבוד את העבודה בבית השם, רק כאשר הם נמצאים בשלמותם הגופנית. הם הניסיון הכי קרוב להגיע לשלמות בעולם בו יש עוני, שבר ומחלה.

נראה שיש פה שתי קצוות, עבודת הכהנה אל מול המשיחיות. בעוד עבודת הכהנה רומזת לעולם שיכול להיות מושלם, עולם של נעורי נצח, עולם נטול מוות, עולם נטול מחלות ומומים, המשיחיות שבאה לגאול את העולם ממצב זה, עוברת דווקא מתוך המקומות האלו והיא זו שאמורה להוביל לגאולת ישראל.

ובאמת העתיד הוא ממלכת כהנים- ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, תהיו בלשון עתיד.

שני הסוגים של ההתייחסויות האלו באמת מרמזים על שני הקצוות בה אמונת ישראל אוחזת, מצד אחד אמונת ישראל שואפת לעתיד משיחי בו העולם הוא מושלם, אך מצד שני היא מכירה את העבר ואת ההווה שאינו מושלם, אלא כזה שמלא מומים ומחלות. רק מי שחווה את העבר ואת ההווה יכול להוביל אל העתיד. יהיה ניתן להגיע אל העתיד המושלם רק מתוך אותו זקן, עני בעל נגעים. רק מי שחווה את הנגע, יכול להוביל את העם לעתיד טוב יותר.

אך צריך לשים לב, שגם עבודת המקדש עצמה יש בה שתי קטבים. הקוטב הראשון הוא עבודת התמידים. התמידים אינם קשורים כלל להמון העם. חלק מן הרעיון של תמידים כסדרם הנו שהסדר של התמידים תלוי בטבע עצמו. הטבע, השינויים הטבעיים, של זריחה ושקיעה, של שעות היום המתחלפות אינן תלויות באדם, האדם תלוי בהם. מבחינה זו האדם הוא חלק מן הטבע והוא סך הכל מגיב לו. לדבר זה יש ביטוי משמעותי בהקרבת התמידים במקדש. כזו היא גם השבת. השבת קבועה ועומדת מימי הבריאה, היא אינה תלויה באדם, אלא היא מתרחשת על האדם. עבודת המקדש מגיבה לבוא השבת בסדר קבוע, אחת לשבוע.
מבחינה זו טבע העולם שלא יחדל אביון מקרב הארץ, שאנשים יהיו חולים, אך אנשים אלו במקדש הלא טבעי שבא להתעלות על הטבע ולהטעין אותו במשמעות שונה, לא ראויים לעבודה.

אך למקדש יש קוטב נוסף. יש קורבנות חטאת, נדרים, קרבן יולדת, קורבנות נדבה, שלמים ועוד. אלו הם קורבנות שמביאים המוני ישראל על בסיס אירועים שמתרחשים להם בחיי היום. הקורבנות האלו פעמים רבות עוסקים דווקא בטהרה מן הטומאה, באמירת תודה על אירועים פשוטים שמתרחשים על האדם ועוד.

על ידי קורבנות אלו האנושיות חודרת למקום עבודות הכהנים ומזכירה להם שהעולם אינו מקום מושלם. אנו יודעים מן התנ"ך שזו היתה נקודה שלא היתה פשוטה לחלק מן הכהנים. לפי חלק מן הפרשנים זהו היה המוקד של חטא בני עלי, שלא הצליחו להזדהות עם הקורבנות הפשוטים במשכן הנאצל.

אך ישנה נקודת השקה מרתקת בין חיי היום יום, לבין עבודת המקדש עצמה. עבודה שמצד אחד נוצרת על ידי פעולות בחיים הרגילים ומצד שני היא מקדשית באופיה:

"דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁמִּתְכַּנְסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֵימָתַי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, לִי מָה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, מִנַּיִן דִּכְתִיב אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אֲשֶׁר לוֹ אֻמָּה קְרוֹבָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, הוּא וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא נַעֲשֵׂית אֻמָּה שֶׁלִּי (ויקרא כג, ב): מוֹעֲדֵי ה', מִכָּאן וָאֵילָךְ (ויקרא כג, ב): אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם." (דברים רבה ב יד)

המדרש מלמד אותנו על המועדות, שמכתיבים את סדר העבודה בבית המקדש, ככאלו שזמנם מוגדר לא על ידי הטבע ולא על ידי הבריאה, אלא על ידינו. המועדות תלויים בכך שהיו כאלו שראו את הלבנה, שבית הדין קידש אותה ועל ידי כך עבודת המקדש מוכתבת ומועצבת. המועדות הם לקיחת ההווה והפיכתו למציאות של קודש, אך דבר זה לא היה יכול להגיע ללא האדם.

אמנם האדם לא עובד במקדש, הוא לא חלק מן אלו שמבקרים בבית השם. אך הוא מעצב ומשפיע את מה שקורה בחדריו הפנימיים של הבית, הוא מעצב את מה שקורה בשמים.

המעודות הם הפיכת ההווה לעתיד. אך לא על ידי הקדוש ברוך הוא, אלא על ידינו. אולי מסיבה זאת המועדות קוטעות אבלות. אולי מסיבה זאת המועדות הם זמן העליה לרגל של העם שגם מתי שאין אופציה להיטהר אנו לא מוותרים עליהם ובעבורם טומאה הותרה בציבור. המעודות הם לא ניסיון לבקר בבית השם, אלא הפיכת המתרחש בבית השם עצמו למוקד של שותפות בין האדם לבין אלוקים.

מצוות ראיה נעשית רק על ידי גברים צעירים בריאים, אך מצוות שמחה של עלייה לרגל בימי הרגל, אלא ידי כולם.

אם כך מה יעשו ישראל לאחר חורבן הבית? המדרש מציע רעיון מענין:

[יא] "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש…ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט"– אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים — פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו. (ספרא, אמור, פרק יג י״א)

המדרש מלמדנו שהתחליף למקדש הנו לקט, שכחה ופאה. מי שנותן לקט שכחה ופאה רואים אותו כאילו הוא הקריב קורבנות. מי שנותן לקט, שכחה ופאה רואה את העניים מתוך השדה שלו ועל אף היותו בעל קרקע, כמו הכהן על המזבח הוא נתקל באנשים קשיי היום. זוהי עבודת הקורבנות של אחרי חורבן הבית.

אך יש לשים לב בהקשר לכך לנקודה מרתקת. לכהנים אין קרקעות שהם נותנים מהם לקט שכחה ופאה.

בזמן המקדש הכהנים הם נטולי קרקע ולא עוסקים בחקלאות, אלא עובדים את עבודת המקדש. רק ישראל עובדים עבודת קרקע ומפרישים לקט שכחה ופאה. דהיינו, מאוד יכול להיות שהמדרש לא מציע את לקט שכחה ופאה כתחליף למקדש, אלא בין בזמן שהמקדש קיים ובין לאחר חורבן הבית, לקט שכחה ופאה הם כקורבנות. אך לאחר חורבן הבית שגם הכהנים החלו לעסוק בעבודת הקרקע, אזי לקט שכחה ופאה יהיו הקורבנות שלהם.
אך יותר מכך, ניתן ללמוד פה נקודת עומק על עבודת הקורבנות ועל עבודת השם. הדימוי של מתנות עניים כקורבנות, שם פוקוס על נותן הקרבן. נותני הקרבן פה בעלי הממון, הם באלו שלא היו רואים את העניים בעינים שלהם אחרת, דהיינו- הכהנים.

לא המון העם נותן כאן קרבן, אלא הכהן נותן כאן קרבן. אנו לומדים שבכדי להגיע לעולם שמעבר לעולם הכהנה, חובה להבין את המצוקות של האדם, את בעלי הנגעים. אנו לומדים שהמזבח עליו מביאים את הקורבנות על ידי הכהנים שמייצגים אל העולם שמעבר עקר העבודה עליו אינה התמידים, אלא דווקא אותם קורבנות שדרכם נפגשים עם אלו החולים.

לא בית של פאר והדר, לא כהנים המנותקים מן העם, לא כמרים החיים במנזר, לא אנשים שחיים בקרב ההמון בלי מעלה, אלא שילוב עדין בין השניים. העבודה זרה, המיתוס, לא היו מסוגלים לאחוז בשתי הקצוות, אך היהדות כן.

בשדה, בעת לקט שכחה ופאה בועז פוגש את רות ומשם יוצא המשיח, אותו המשיח בעל נגעים. בועז הוא בעל השדה, שהנו כמו כהן שנותן את הקרבנות, לעניים.

אין עולם מושלם של כהנה, יש עולם ראלי של בעלי נגעים, אך אנו לא נישאר לנצח בעלי נגעים, המשיח יביא את העולם לתקופה בה כולנו נהיה ממלכת כהנים.