חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת אמור: בעלי מום ובית המקדש

מאת הרב רפי אוסטרוף, ר”מ לגמרא באולפנת ‘אור תורה נווה חנה

RAFI OSTROV 2 scaledחלקה הראשון של הפרשה מוקדשת לדיני הכהונה. ניתן לומר שזו הפרשה המרכזית העוסקת בדיני קדושת הכהן ועבודתו בבית המקדש. 21 מצוות עשה ולא תעשה עוסקות בדיני הכהן או בכהן הגדול. בין מצוות אלו נמצאת המצווה האוסרת על כהן בעל מום לעבוד בבית המקדש (רמב”ם מצוות לא תעשה ע’). לא רק זאת, הרמב”ם מנה מצווה נוספת נפרדת האוסרת על עצם הכניסה לבית המקדש לכהן בעל מום, גם שלא לצרכי עבודה (מצווה לא תעשה סט). על זה כתב ספר החינוך (מצווה רעז) ששורש המצווה הוא:

להגדיל כבוד הבית והדרה על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום, כי הוא מקום השלמות, אינו בדין לעמד שם מי שיש בו שום חסרון. וכבר כתבתי למעלה הרבה פעמים התועלת הנמצא לנו בהגדילנו מעלת הבית הקדוש ותפארתו.

הרמב”ן חולק על הרמב”ם וסובר שאיסור זה הוא רק מדבריהם אבל אינו איסור תורה.

אין צורך להאריך בקושי שמצווה זו מציבה מולנו בעולם המודרני. אנחנו נותנים מקום של כבוד לבעלי מוגבלות וככל שהחברה היא יותר נאורה ומתקדמת, כך יש יותר שוויון ונגישות לכל בעלי המוגבלויות. לשמחתינו החברה שלנו כבר לא מנסה להסתיר את בעל המוגבלות הגופנית או הנפשית. אדרבה, יש חתירה לתת מקום לכל בעלי המוגבלויות בחברה ולעשות ככל העולה על ידינו שירגישו שווים לאדם רגיל.

אנו מתפללים לבניית בית המקדש ולהחזרת עטרה ליושנה. האם גם אנו נשאף להדרת בעלי מוגבלויות מעבודה וכניסה לבית המקדש? זה קושי שלא יתקבל היום על לבנו.

אולי ההתייחסות ההלכתית החדשה תבוא מפסקים שנכתבו לאורך הדורות המראים התייחסות אחרת לבעלי מוגבלויות. הרמ”א בשו”ת שלו (סי’ צח) התיר לאדם חולה, שמי רגליו שותתים, להיכנס לבית הכנסת להתפלל מדין כבוד הבריות. לכאורה הדרך ההלכתית הקלה יותר היתה לאסור מדין כבוד קדושת בית הכנסת. אבל הרמ”א, ברגישותו האנושית, התיר לאדם זה לבוא לבית הכנסת.

הרב משה פיינשטיין נשאל על כניסה לבית הכנסת של עיוור עם כלב נחיה (שו”ת אגרות משה או”ח חלק א’ סי’ מה). על אף הרתיעה הראשונית של ר’ משה מכניסה של כלב לבית הכנסת, הוא התיר לבעל הכלב להיכנס להתפלל עם כלבו ואלו דבריו:

ואין לנו שעת הדחק גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ”נ להתפלל ולשמוע קה”ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.

היה הרבה יותר קל לר’ משה לאסור את הכניסה מדין כבוד בית הכנסת וכבוד הציבור. אבל מתוך שותפות לצערו של אותו יהודי שלא יוכל להתפלל בית כנסת כל ימיו, התיר ר’ משה את הדבר.

פוסקי ההלכה נתנו לנו את היכולת להביט לעתיד על היחס לבעלי מוגבלויות. אבל אני סבור שנכנס כאן גם שיקול נוסף.

במלחמת העולם השנייה, הנאצים לא רק רצחו יהודים אלא גם את כל בעלי המוגבלויות הגרמניים ושל עמים אחרים תחת כיבושם. מאז 1945 העולם הוא לא אותו עולם. פשעים שעשו הנאצים מחייבים אותנו להתייחס אחרת אף אם בעבר זה לא היה במוקד ההתעניינות שלנו. אם הם בחרו כאויב את בעלי המוגבלויות, אנו מצווים לבחור בהם כאוהב. המורשת שלנו כיהודים שנרדפו על ידי הנאצים מחייבת אותנו להביט אחרת, להתייחס אחרת ולתקן את כל מה שהם עיוותו. ולכן, יש לנו אחריות יותר כבידה לדאוג לרווחתם, שלומם וטובתם של כל בעלי המוגבלויות, אף יותר מאשר בדורות קודמים.

לכן, ייתכן שהעולם שיהיה לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש יהיה עולם שלם ומתוקן יותר ממה שחשבנו בתחילה ויהיה מקום לכל אדם בבית ה’ כמאמר ישעיהו הנביא (פרק נו ג):

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה’ לֵאמֹר: “הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה’ מֵעַל עַמּוֹ”, וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס: “הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ”. כִּי כֹה אָמַר ה’ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: “וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם – טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת. שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת”.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}