הלכה ללא הקשר – כגוף ללא נשמה
הרב יוני רוזנצוייג, ר”מ בתוכנית חו"ל של מדרשת או”ת לינדנבאום
בתחילת פרשת אמור אנו קוראים:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא. לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ"
בפסוקים אלו מתוארים דיני האבלות החלים על הכהן, לאור הלכות הטומאה שבהן הוא חייב. כידוע, ההלכה מתירה לכהן להיטמא לשבעת הקרובים, בעוד היא אוסרת עליו להיטמא לשאר המתים (מלבד במקרים חריגים). אמנם, לצופה מן הצד יכולה הלכה זו – המונעת מהכהן להיטמא לחלק מקרוביו הרחוקים יותר או לחבריו הקרובים – להיראות תמוהה. אף כיום, בבתי קברות, רואים אנו את הכהנים המגיעים להלוויה עומדים מן הצד, ואינם יכולים ללוות את המת וקרוביו בדרכו האחרונה. במיוחד לאור העובדה שכיום אין לנו מקדש ואין לנו עבודה – האמנם כל כך חשוב לשמור על קדושת הכהן, כשהמחיר הרגשי והחברתי יכול להיות משמעותי?
ייתכן ששאלה זו נשמעת קצת מוכרת, אבל מתחום אחר: תחום דיני נדה. אף כאן, בשנים האחרונות, עומד תחום זה תחת מתקפה לא-פשוטה. רבים מרגישים שהמחיר שמשלמים על שמירת הלכות אלו, כאשר לכאורה יש מקום להרהר ביישום המסוים שלהן בימינו, הינו גדול מנשוא. אומר כבר עתה: איני מתכוון בדבר התורה הקצר הזה להתייחס להתמודדות הזו, לא זה המקום. אולם, יש כאן מכנה משותף לשתי הדוגמאות הנ"ל, שכן שתיהן מבטאות שריד הלכתי בעל יישום במציאות המודרנית של תחום הלכתי שלם שכמעט ונעלם. ברצוני להרהר לרגע במשמעות הדברים, ולנסות לבחון אותם ממעוף הציפור.
בעצם, אי אפשר שלא להזדהות עם התוהים על יישומן של הלכות אלו. הלא סדר שלם בשישה סדרי משנה מוקדש להלכות טומאה וטהרה, ואילו אנו מקיימים רק אפס קצהו. בימינו כבר אי אפשר להכיר בכך, אבל השגרה היומיומית של חז"ל בתקופת המשנה והגמרא הייתה (באופן נשחק והולך) מעורה בהלכות טומאה וטהרה באופן עמוק. כשם שאי אפשר לאדם שיעבור עליו יום ללא נטילת ידיים, אמירת ברכות, תפילה וקריאת שמע – כך היה אצל חכמינו. במילים אחרות: עולם הטומאה והטהרה היה עולם מלא וגדוש, בעל תוכן, צורה, חיים ומשמעות.
מה הייתה משמעות זו? בעלי מחשבה יכולים להאריך בדבר כיד ה' הטובה עליהם, כל אחד לפי דרכו וסגנונו. לכשעצמי, אני סבור שחיים כאלו, שיש בהם שמירה על דיני טומאה וטהרה, באים להשיג את אותו הדבר שניסו חכמים להשיג מאוחר יותר כשתיקנו מטבע של ברכות לכל תחומי החיים. האדם הדתי אומר עשרות רבות של ברכות מדי יום ביומו, ובכך הוא מסבב את עצמו בתודעה של מציאות ה' בעולם. דיני טומאה וטהרה – המרוכזים סביב הרבה תחומי שגרה של האדם – מעניקים אף הם מימד של קדושה וטהרה לכל שגרת יומו. האדם מקדש את עצמו במותר לו, ובכך מראה על הכרת ה' שנגעה בלבבו.
כמובן, מאז חורבן הבית החלו הלכות אלו להיעלם לאט-לאט, והכרסום המתמשך כמעט ולא השאיר להם שריד. איפה, בכל זאת, אנו מוצאים אותם עדיין? התשובה היא: כמעט בכל מקום שבו הייתה להם השפעה היקפית. כלומר: הלכה בדיני טומאה וטהרה שהשפיעה בתוך תחומה בלבד – כמעט תמיד נעלמה (נטילת ידיים היא יוצא מן הכלל שקשור בעיקר בהיותו תקנת חכמים ולא דין תורה); הלכה בדיני טומאה וטהרה שהשפיעה גם מעבר לתחומה – כמעט תמיד שרדה. כשהלכה בתחום טומאה וטהרה משפיעה על ההתנהלות בבית הקברות, או בין בעל לאשתו – כאן תרם התחום ההיקפי לשד-חיים, החיה את ההלכה, ועזר לה לשרוד.
דא עקא: אליה וקוץ בה. ההלכות ששרדו, נתלשו ממקורן. מעתה, כבר איננו רואים עולם מלא וגדוש סימבוליות קדושה ורבדי הוויה מעמיקים והולכים. במקומם אנחנו רואים, פשוט, איסורים. איסור על הכהן להיכנס לבית הקברות. איסור על האיש והאישה לקיים מגע של חיבה במשך כמעט חצי-חודש. העקירה של הלכות טומאה וטהרה מהקשרן הטבעי והעמדתן בתוך "יורה דעה", בתוך מסגרת הלכתית אחרת, למעשה יוצרת זרות שקשה להבינה, והיא שמביאה עמה את כל הקושיות על היישום בפועל. שמא אין זה צירוף מקרים שבהמשך הפרשה מתוארים חגי ישראל כולם ללא זיקה ישירה לקורבנות המקדש (מה שאין כן בפרשת פינחס), כאילו לומר: פרשה זו מתארת מציאות כאיננה עומדת בזיקה אל דיני הקדושה והטהרה.
כפי שכבר הקדמתי לעיל, אין בכוחי לעמוד כאן על ההתמודדות המעשית עם התהיות הללו. אני בעיקר מצר על כך שהלכות אלו הן "הלכות-בלי-בית", שנחוות כאיסורים מוחלטים שכאילו מונחתים על האדם, ויופיין הועם לחלוטין. אף על פי כן, אני ממשיך ונושא תפילה, שנמצא את הדרך הראויה והנכונה, להמשיך ולשמור על מסורת אבות, ובאותה נשימה להפיח חיים חדשים ומחודשים במסורת זו.
