פרשת אמור: תהליך ותוצר: לייצר משמעות מדגן

שרה טילינגר וולקנפלד למדה במדרשת או"ת לינדנבאום בין השנים 1997-1998. כיום היא מנהלת חינוך והוראה ב"ספריא", בסיס נתונים וממשק מקוון לטקסטים יהודיים.

את אחד הסיפורים העמוקים ביותר על פדגוגיה בתלמוד ניתן למצוא במסכת בבא מציעא (פה ע"ב) בדמות ויכוח בין ר' חנינא ור' חייא בשאלה מי מהם הוא המורה הגדול ביותר לתורה:

"כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא אמר ליה ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצית ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי אמר ליה ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל".  [כאשר היו מתווכחים רבי חנינא ורבי חייא, אמר לו ר' חנינא לר' חייא: וכי עימי אתה רב? חס ושלום, אם תשתכח תורה מישראל אחזיר אותה בפלפוליי! אמר לו רבי חייא לרבי חנינא: עימי אתה רב? שעשיתי שלא תשתכח תורה מישראל!].

הגמרא מתארת את המתדולוגיה שלו: צעד מחושב אחר צעד, זורע ר' חייא זרעי פשתן, שצומח ומשמש לשזירת רשתות. באמצעות הרשתות הוא צד צבאים שעורם משמש לקלף. כך הוא יכול לכתוב ספרי תורה ולהפיצם ברבים, ללמד ילדים מהם, ולהעצים אותם כך שיעבירו את הידע שמסר להם לאחרים. ר' חנינא אוחז בתוצר המוגמר כולו בשכלו, בעוד שר' חייא מייצר חוויה מרתקת שתכליתה לוודא שהתורה תמשיך להימסר ברצף.

היחס הזה שבין הערך של המוצר המוגמר והמאמץ הכרוך בעיבוד חומרי הגלם עובר כחוט השני בפרשת אמור. הנצי"ב מתייחס לדו-שיח בין ר' חייא ור' חנינא כאל אנלוגיה המשמשת אותו לפירוש הפסוק הפותח את קובץ החוקים של לחם הפנים. על אותם שנים-עשר כיכרות שיש להניח מדי שבוע במשכן מצווים בני ישראל לראשונה בחומש שמות, בפרשת תרומה, אך ההסבר המלא לגביהם מופיע רק בחומש ויקרא. הפסוק מתחיל בציווי: "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת" (ויקרא, פרק כ"ד פסוק ה'). הנצי"ב משיב לשאלה העולה מהפסוק: מדוע להתחיל בסולת? ועונה שעל אף שבמהותה המצווה היא לאפות ולהניח את כיכרות הלחם, גם התהליך חשוב: "היינו הכנה דלקיחה דזה כלל במילי דקדושה" – הנצי"ב מסביר שההכנה שווה לביצוע, ושזה הכלל בדברים שבקדושה. ככל שהתהליך מורכב ממספר רב יותר של שלבים, כך יוצקת ההכנה קדושה רבה יותר בתוצר הסופי. הסיפור של ר' חייא הוא דוגמה לכך. במקרה שלו, התוצר המוגמר הוא התורה, שקדושתה שאינה יודעת גבול מועצמת על ידי המאמץ המושקע בכל שלב בתהליך הפצתה.

במקרה של לחם הפנים, התוצר המוגמר הוא שנים-עשר כיכרות שאוכלים הכוהנים מדי שבת. על פי מסורת חז"ל, מדובר היה בתוצר מרשים מאוד: אף שהדעות בגמרא חלוקות באשר לצורתו המדויקת של לחם הפנים, המשנה (מנחות, פרק י"א, משנה 4) אומרת שהוא מכונה כך "שיהא לו פנים הרבה". בנוסף, הגמרא (מנחות, דף כ"ט ע"א) מונה את לחם הפנים כאחד הניסים במקדש מפני שנשאר טרי משבת לשבת על אף שהושאר בחוץ משבוע לשבוע. הנצי"ב מסביר שאפילו כזית מן המאכל המיוחד הזה היה משביע כמו ארוחה שלמה, וכי הכיכרות השרו ברכה על כל ישראל למשך שבוע שלם (פירוש הנצי"ב על ויקרא, פרק כ"ד פסוק ח').

המסלול הזה ממרכיבים לתוצר מוגמר מהדהד את הנושא הרחב יותר בפרשתנו – המעבר מדגן ללחם. פרק כ"ג פותח במידע על השבת והמועדים. בפסוק י' אנו מתוודעים לרעיון של קורבן העומר – קורבן השעורים שהיה על בני ישראל להביא למקדש לאחר כניסתם לארץ. עד שהשעורים המשמשים לקורבן נקצרים במסגרת הקציר הראשון, כל היבול של התבואה אסור לצריכה. את קורבן העומר יש להביא ביום השני של פסח, שלאחריו אנו מצווים לספור חמישים יום ולהביא את המנחה החדשה – קורבן מהתבואה החדשה. על אף שתחילתו של הקורבן הזה בשעורים, הרי שהמנחה עצמה היא שני כיכרות – שתי לחם – המשמשים כ"ביכורים" המוקרבים לה'. הציווי הזה מוזכר כחלק מתיאור החג שלו אנו קוראים היום שבועות.

לפני שממשיכה רשימת המועדים והמצוות הקשורות בהם, התורה מזכירה לנו את מצוות פאה, שבמסגרתה משאירים את התבואה בפינות השדה ולא קוצרים אותה על מנת שהעניים יוכלו לבוא וליטול ממנה כפי צורכם (ויקרא, פרק כ"ג פסוק כ"ב). על המצווה הזו מסופר לנו רק כמה פרקים קודם לכן, בפרשת קדושים. כמו פרשנים רבים אחרים, מתעכב הנצי"ב על ההפרעה הקצרה הזו לרצף הפסוקים על החגים. הוא מסביר שנושא הפרק הוא מצוות המביאות "שפע ברכה". במילים אחרות, לתהליך עצמו יש חשיבות. הדגן שנטחן לקמח ותופח ללחם שאותו מביאים כקורבן בחג השבועות חייב להתחיל את דרכו בתור אלומות בשדה כחלק ממערכת מוסרית של קציר. הדאגה לזולת נאפית לתוך התהליך ומגיעה לשיאה בקורבן הזה, בדיוק כפי שהקדושה של לחם הפנים מתחילה בבחירת הקמח המובחר ביותר, הסולת.

כאשר אנו קוראים את פרשת אמור מהזווית התהליכית, היא מספרת לנו על הקדושה המושגת באמצעות השקעת מאמצים ומעורבות עמוקה המביאים לתוצר המוגמר. ר' חייא הוכיח שאפילו ספר משמעותי כמו התורה הופך עוצמתי יותר כאשר הלומדים בו מעורבים בכל שלב בדרך אליו. התהליך האישי שלנו כעת הוא לספור את העומר מדי יום ביומו, עד שנגיע לחג השבועות – חג מתן תורה. בכך שאנו נעצרים לספור כל יום ויום בדרך, אנו מהרהרים במסע לעבר ההתגלות ומוודאים שהתורה שנקבל בסופו של התהליך תהיה חלק משמעותי יותר ממי שאנחנו.