פרשת בא: אפשר לבקש טובה?

הרב מיכאל לייטנר הוא המנהל החינוכי בקהילת United Synagogue בלונדון וסגן רב בקהילת Finchley Synagogue (Kinloss). הוא למד בישיבת המבתר והוסמך כרב במכון שטראוס של אור תורה סטון בשנת 2003.

הלילה עוזבים היהודים את מצרים בחיפזון תוך שפע של ניסים! החברה המצרית העקורה נשברה, בכורי מצרים המתים פזורים ברחבי המדינה בעוד שהקב"ה מוביל את עמו החוצה ממצרים. ואולם, בתוך כך, קורה דבר-מה מפתיע.

נדמה שאנחנו מבקשים מהמצרים שיעשו לנו טובה, טובה גדולה!

לא רק כוס קפה אחרונה לפני שאנחנו עוזבים את העיר, אלא דבר-מה שמותיר את המצרים חסרי-כל ונותן לנו הרבה דברים לסחוב למדבר!

בתורה כתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות י"ב, ל"ה-ל"ו).

כמעט בלתי-אפשרי לדמיין את התרחיש הזה. המצרים, שלפי המתואר בפסוק ל"ג כבר חיכו בקוצר-רוח שנעזוב, ניאותו 'להשאיל' לנו (לפי קריאה אחת של הפשט) את חפציהם היקרים ביותר – בעזרת התערבותו היצירתית של הקב"ה – על אף שנדמה שאין כמעט שום סיכוי שאי פעם נחזיר להם אותם.

רש"י בצטטו את המדרש (מכילתא פסחא י"ג), אותם מסרים קדושים שחכמי התלמוד חילצו מהתורה, רק מדגיש את הנקודה בכך שהוא מציין דעה אחת מבין אלה שהובאו במכילתא – את דעתו של ר' נתן, שטוען שהמצרים אפילו נתנו לנו פריטים שכלל לא ביקשנו מהם!

מה עלינו ללמוד מן הפסוקים יוצאי הדופן הללו, ובמיוחד מההסבר המצוי במכילתא?

נקודת מבט ותשובה עוצמתית אחת ניתן למצוא בסיפור נוסף מן המדרש המצוטט בגמרא (סנהדרין דף צ"א ע"א-ע"ב). כמו כל המדרשים, יש לקחתו ברצינות גם אם לא בהכרח באופן מילולי, במיוחד כאשר מועלות שאלות לגבי אמתותו ההיסטורית.

המדרש מספר שכמה מאות שנים לאחר יציאת מצרים, בתקופת אלכסנדר מוקדון, תבעו המצרים מהיהודים פיצוי כספי והשבת כל הפריטים ש'השאילו' לנו. לראיה הביאו המצרים את אותם פסוקים שציטטנו לעיל. נשלח זימון לחכמים.

היהודי הראשון שהגיב היה ככל הנראה אדם לא מלומד בשם גביהא בן פסיסא, שלא החשיב עצמו כאחד החכמים. "תנו לי רשות", ביקש מהחכמים, "ואלך ואדון עמהן [עם המצרים] לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני, אמרו להם: 'הדיוט שבנו נצחתם', ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: 'תורת משה רבינו נצחתכם'. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן.

אמר להן: "מהיכן אתם מביאין ראייה?" כלומר, כשהגיע תורו לחקור אותם חקירה נגדית, שאל אותם גביהא שאלה שידע את התשובה שייתנו לו עליה היטב. אמרו לו: "מן התורה". אמר להן: "אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה!"

פתאום הם התחלפו בכיסאות!

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: "החזירו לו תשובה!" המצרים ההמומים אמרו לו: "תנו לנו זמן שלשה ימים לגבש תשובה". נתן להם זמן, בדקו, ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, והדבר היה בעל ערך שבעתיים שכן ואותה שנה שביעית היתה, כלומר שנת שמיטה.

מכאן שניתן להבין את הסיפור על גביהא בן פסיסא כהוכחה לכך שהגיע לנו לקבל את חפציהם של המצרים.

ובכל זאת נשארת עדיין שאלה אחת פתוחה: כיצד יש להבין את הוויכוח סביב השאלה אם קיבלנו את החפצים בהשאלה או שמא כמתנה גמורה?

לצורך כך עלינו לקרוא קטע מוקדם יותר בחומש שמות (פרק ג', פסוקים כ"א-כ"ב), שבו מספר לנו הכתוב מראש מה יקרה בפרשתנו, ולשים לב באופן מיוחד לפירושו של הרשב"ם (1085–1158), שהיה נכדו של רש"י.

הרשב"ם מסביר באמצעות מתן דוגמאות שבשורש ש-א-ל, שבאמצעותו מתאר הכתוב את בקשתנו ואת תשובת המצרים, ניתן להשתמש לצורך הענקת מתנה גמורה. זהו המובן הפשוט של הפשט, לדברי הרשב"ם, וזו התשובה שאפשר לענות לכל כופר שיבקש להכחיש את עילתנו המוצדקת לבקש פיצוי בעבור עבדותנו.

לפיכך היינו זכאים לבקש טובה מהמצרים, ואף למעלה מזאת, בהתחשב באופן שבו עשקו אותנו. המהלך הזה, כפי שמוכיחים הפסוקים, היה חלק הכרחי מיציאת מצרים.

שבת שלום.