חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מנצלים את הרגע

טל נוימן, ראש בית המדרש במדרשה התיכונית אור תורה ע”ש ג’ני ספירשטיין

e1641113147135בפרשת בא אנו זוכים לקרוא את הפסוקים המרגשים של היציאה לגאולת מצרים:

יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ–מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה.’  ..

לט וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת–כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם.

(שמות יב)

היציאה ממצרים מתוארת כיציאה חפוזה, וכך גם היא נחקקת בתודעת הכללית של עמ”י לדורי דורות.

החמץ קשור בהתמהמהות, יש בו איזו נפיחות שמתרחשת בעקבות הזמן הרב שלקח לייצר אותו. המצה לעומת זאת היא לחם של חפזון. היציאה כולה לגאולת מצרים היתה יציאה מהירה, הזמן ספור, בעל הבית דוחק וצריך להזדרז ולצאת.

נתבונן רגע על שתי התנועות האלה: תנועת החמץ ותנועת המצה. התנועה המתמהמהת והתנועה החפוזה וננסה להבין מה יש בו בחיפזון שדווקא בו בחר ה’ לגאול את ישראל ממצרים.

הגמרא במסכת ברכות דף יז, עמוד א מתארת תפילה לפני ריבון העולם:

אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך

ומי מעכב

שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות

יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. 

רש”י מפרש: שאור שבעיסה- יצר הרע שבלבנו המחמיצינו.

יצר הרע מזוהה כאן עם ההחמצה. ההחמצה נובעת מעיכוב, מהתמהמהות. מחוסר המוכנות של האדם להסתער, לצעוד באומץ ובזריזות כלפי המטרות אותן הציב לעצמו,

מעניין שגם שעבוד מלכויות קשור להחמצה. כאשר אדם מתעכב, ולא מזרזר ונכנע ליצר שלו הוא למעשה משועבד, משועבד לכוחות שמושכים אותו מטה ומשועבד לחיים שאין בהם תנועה וחיות בעבודת ה’.

מצד שני, אמנם יש קסם ודחיפה ביכולת של האדם להתקדם קדימה אך יש בכך חסרון. חסרה לו השהיה, ההתבוננות, היכולת לחשוב, לשקול, להתייחס ברצינות לחייו. החפזון היא מידה שלעיתים מזוהה עם ילדים צעירים. יש בה אנרגיית חיים חיובית ומקדמת אך היא בוסרית. אדם שיש בו את החפזון בלבד, את ה’מצה’ בלבד הוא אדם שלא מסוגל לבנות תהליכים לטווח ארוך ואולי אפילו להשקיע ולהתמיד בהם.

אם כן איך אנחנו זוכים לאזן בין שתי התנועות הללו ומהו המקום המדוייק  והנכון של כל אחת מהן?

בתורה הראשונה בספר צדקת הצדיק המיוחס לר’ צדוק הכהן מלובלין כותב ר’ צדוק כך:

“ראשית כניסת האדם לעבודת ה’ צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה’ ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות:”

ר’ צדוק מחלק את שתי התנועות הללו: תנועת החפזון ותנועת החמץ לתנועות ששייכות לשני שלבים שונים בעבודת ה’. השלב הראשון הוא השלב ההתחלתי. כשאר אדם ניגש, נכנס, פותח פתח בעבודת ה’ עליו לא להתמהמה אלא להסתער, להקשיב לנקודת הרצון העמוקה שהתגלתה בו ולנוע איתה קדימה. – זהו פסח

מצרים, זוהי גאולת מצרים.

לאחר מכן, על מנת שהדברים יחלחלו, יספגו בתוך אישיותו של האדם ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממנו, עליו ללכת במתינות, צעד אחרי צעד- וזהו פסח דורות.

כאשר אנו קוראים את סיפור יציאת מצרים אנו נקראים לאמץ את תנועת החפזון אל תוכינו, להקשיב לרצונות הגדולים והטובים שקיימים בנו ולצעוד בבטחה במציאות. ולאחר מכן להתקדם אט אט בתוך תהליך ארוך ולפעמים מייגע שמונע מרגע הבחירה הראשוני מכוחו יצאנו לדרך.

לחפזון יש עוד צד, משמעותי לא פחות. מלבד האנרגיה והדחיפה שהוא מאפשר יש בו גם התבוננות אמיצה על ההווה שנובעת מתוך נוכחות אמיתית וקשובה למה שעולה במציאות. אדם מתמהמה שהחמץ דבק בו הוא אדם שמושפע כל העת מצירי זמן שונים: עבר, הווה ועתיד. על העבר הוא דואג, בהווה אין לו כח להיות והספקות לגבי העתיד מונעים ממנו פעולה של התקדמות.

אדם שי בו חפזון הוא אדם שההווה הוא הזמן המרכזי שמפעיל אותו. הוא נוכח ברגע ומתוך כך יוצא לדרך כל פעם מחדש. יש בו את היכולת לקחת הזדמנויות שנקרות בדרכו, להביט בהן, לעבוד איתן ומשם להמשיך בדרך.

החפזון היא תנועה שלא ‘סומכת’ על העתיד שיציל אותה, תנועה שלא מחכה או דוחה למחר. מבחינתה אין מחר, יש רק הווה וממנו צריך לפעול ולהתקדם.

ועל כך כותב ר’ נחמן מברסלב בליקוטי מוהר”ן תורה רע”ב:

הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תְּהִלִּים צ”ה) זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ צָרִיך שֶׁלּא יַחֲשׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך לא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה כִּי כְּשֶׁרו
ֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל וְ גַם שֶׁלּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם לֵאמר מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכחַ כָּרָאוּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, הַיּוֹם דַּיְקָא, וְהָבֵן.

גם ר’ נחמן, בדומה לר’ צדוק מדבר על רגע הכניסה בעבודת ה’. זהו כנראה הרגע המאתגר ביותר. כאשר אדם עומד בפתח הדלת, המסע נראה כבד עליו מנשוא. העתיד מבהיל, הפחד מתעורר ואין בו את הכוחות להכנס פנימה. הנטיה האנושית הטבעית היא לדחות. להתחיל מחר…

ר’ נחמן נותן כאן עצה מופלאה: כיצד על האדם להכנס בעבודת ה’ גם אם זה נראה לו משא כבד. כיצד עליו לא לתת לחמץ לסתור את תנועת החיים הבריאה הקיימת בתוכו?

העצה היא להיות בנוכחות מלאה בהווה. לדמיין כי אין מחר, הרי המחר לא ידוע ולא קיים באותו הרגע. מה יש לאדם באותו הרגע? את אותו הרגע בלבד ועם הרגע הזה הוא יכול לחולל פלאים בחייו ובמציאות.

עמ”י חיכו שנים רבות להיגאל ממצרים וכשסוף סוף זה קרה הם יכלו חס וחלילה להחמיץ את השעה. החמצת השעה מתוארת באופן ציורי כל כך בשיר השיר השירים: (פרק  ה’): ‘קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי…’.

כמה רגעים בחייו של אדם הוא מתמהמה בפתיחת הדלת ומפספס הזדמנויות יקרות מפז.

פסוקי התורה בפרשתינו מעוררים את ההודיה הגדולה על כך שאבותינו לא החמיצו את השעה ונסעו להם הלאה משעבוד לגאולה.

נשוב לתפילה שפתחנו בה: “יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}