"המדרש והמיתוס" פרשת בהעלותך: זה מול זה

פרשת בהעלותך עוסקת לא מעט בהנהגות במשכן, במסע המחנות ובתפקיד בני לוי במשכן. בלב הפרשה מצוייה פרשת נשיאת הארון:

"וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְקוָ֗ק וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְקוָ֔ק רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃"

מיד אחרי פרשת נשיאת הארון, מגיע חטא המתאוננים. מהתורה לא ברור על בדיוק התאוננו אך החטא צמוד לחטא קברות התאווה. המדרש מסביר שמדובר היה באותו החטא, אך מי שנפרע ממנו בראשונה, היו שבעים הזקנים, שחזו בהשם בהר סיני ואכלו ושתו:

"דבר אחר כמתאוננים נשרפו כשרפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו ונושך ממנה כך הקלו ראשם באוכלים ושותים והיו ראויין לישרף באותו היום, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה לא רצה לפגוע בהם ולעשות בהם פרצה בו ביום הדא הוא דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראויין להשלחת יד אבל לאחר זמן נשרפו. נדב ואביהוא בכניסתן לאהל מועד נשרפו. והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה שנאמר והאספסף אשר בקרבו, אין אספסוף אלא סנהדרין שנאמר אספה לי וגו', וכתיב ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה, וכתיב ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנאמר והיה אם מעיני העדה, וכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו."

באיזו שהיא דרך, פרשיית נשיאת הארון עומדת במקביל, בחינת זה מול זה, לחטא של עם ישראל בקברות התאווה ובאכילה ושתיה של שבעים הזקנים בהר סיני, שמקבלים את אותו העונש כמו בני אהרון, נדב ואביהו שגם הם חזו באלוקים ואכלו ושתו והקריבו אש זרה. הזקנים ונדב ואביהו נשרפו מן הפנים החוצה. החוץ נשאר אך הפנים נשרף לחלוטין. יש כאן רמז על חוסר איזון בין חיצוניות לפנימיות, הפנים ריק לחלוטין ומה שנשאר הנו רק החוץ.

המדרש על תחילת הפרשה עוסק גם הוא ביחסי החוץ פנים:

"בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאדִּיר (ישעיה מב, כא). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְנֵרוֹת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם הִזְהַרְתִּי עַל הַנֵּרוֹת, אֶלָּא כְּדֵי לְזַכּוֹתָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא (דניאל ב, כב). וּכְתִיב: גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה (תהלים קלט, יב). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַנֵּרוֹת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁאָדָם בּוֹנֶה בַּיִת, עוֹשֶׂה לוֹ חַלּוֹנוֹת צָרוֹת מִבַּחוּץ וּרְחָבוֹת מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוֹר נִכְנַס מִבַּחוּץ וּמֵאִיר מִבִּפְנִים. וּשְׁלֹמֹה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא עָשָׂה חַלּוֹנוֹת צָרוֹת מִבִּפְנִים וּרְחָבוֹת מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוֹר יוֹצֵא מִבִּפְנִים מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵאִיר לַחוּץ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיַּעַשׂ לַבַּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקוּפִים אֲטוּמִים (מל״‎א ו, ד). לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁכֻּלּוֹ אוֹר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹרָהּ. וְלָמָּה צִוָּה אֶתְכֶם. כְּדֵי לְזַכּוֹת אֶתְכֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. הֱוֵי, ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאדִּיר. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱווּ זְהִירִין לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת לִשְׁמִי, וַאֲנִי מֵאִיר לָכֶם אוֹרָה גְּדוֹלָה לֶעָתִיד לָבֹא. לְכָךְ נֶאֱמַר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אֹרֵךְ וְגוֹ' (ישעיה ס, א). וּכְתִיב: וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (שם פסוק ג)."

בניגוד לאור רגיל שמטרתנו ביחס אליו הנו שיכנס מן החוץ אל הפנים, המטרה של נרות המנורה הוא שאורם יצא מן הפנים אל החוץ. ההיכל עצמו לא זוקק אור, אלוקים לא זקוק לאור, מי שצריך את האור הנם בני האדם שנמצאים מחוץ להיכל. עצם הדלקת הנרות מאירה לאדם ואולי אפילו מאירה את האדם. זה בשבילנו, לא בשביל הקדוש ברוך הוא.

מדרש דומה אנו מוצאים על בנית מקדש שלמה:

וַיְדַבֵּר ה' וְגוֹ'. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת כֶּסֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם (שם כד, ז). בְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיס שְׁלֹמֹה אֶת הָאֲרוֹן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְחִיל שְׁלֹמֹה אוֹמֵר, שְׁאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ', שֶׁהָיוּ הַפְּתָחִים שְׁפָלִים, וְאָמַר, הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. אָמְרוּ לוֹ הַשְּׁעָרִים, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. בִּקְּשׁוּ הַשְּׁעָרִים לֵירֵד עָלָיו וְלָרֹץ אֶת רֹאשׁוֹ אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר, ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה. חָזַר וְאָמַר, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר וְגוֹ', שְׁאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם. אָמַר לָהֶם: הִתְגַּדְּלוּ שֶׁמֶּלֶךְ הַכָּבוֹד עֲלֵיכֶם. מִיַּד חָלְקוּ לוֹ כָּבוֹד וְנָשְׂאוּ עַצְמָן וְנִכְנַס הָאֲרוֹן. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם חֲלַקְתֶּם לִי כָּבוֹד, חַיֵּיכֶם, כְּשֶׁאַחְרִיב אֶת בֵּיתִי אֵין אָדָם שׁוֹלֵט בָּכֶם. תֵּדַע, שֶׁכָּל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּלוּ לְבָבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר (דניאל א, ב). אֲבָל שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּמְקוֹמָן נִגְנְזוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב, ט).

המדרש מתחיל בכך שבעת חנוכת המקדש (בה עסקנו גם שבוע שעבר) איימו השערים של המקדש לקרוס על שלמה, מאחר והם חשו שהוא מתייחס לעצמו, כאשר הוא אומר את הביטוי מלך הכבוד. החשד הזה בשלמה המלך, ברגע השיא שלו, בחנוכת המקדש, מדגיש את הטרגדיה שיש במלוכה, המלך חושב שהוא החשוב, אך באמת הוא לא חשוב, הוא סך הכל שליח לעם קדוש, הוא סך הכל פה בכדי לבנות את בית השם למען עם ישראל ובשמם. ברגע שגבה ליבו של המלך והוא מייחס כבוד ומלוכה לעצמו, השערים מאיימים לקרוס.

"מַהוּ ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה (תהלים כד, י). שֶׁהוּא חוֹלֵק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו. כֵּיצַד, הוּא נִקְרָא אֱלֹהִים, קָרָא לְמֹשֶׁה אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שמות ז, א). הוּא מְחַיֶּה מֵתִים, וְחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לְאֵלִיָּהוּ וְהֶחֱיָה אֶת הַמֵּתִים. שֶׁכֵּן אוֹמֵר, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, רְאִי חַי בְּנֵךָ (מל״‎א יז, כג). וּלְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מַלְבִּישׁ לְבוּשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו (תהלים כא, ו). מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב בּוֹ, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר (שם מז, ו), וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֶלֶךְ עֲשִׂיתִיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּישׁוּרוּן מֶלֶךְ (דברים לג, ה). מַה מֶּלֶךְ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא תּוֹקְעִין לְפָנָיו, אַף אַתָּה עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת כֶּסֶף, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁתְּהֵא יוֹצֵא וּמַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל, יִהְיוּ תּוֹקְעִים בָּהֶם וְהֵן מִתְכַּנְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתָקְעוּ בָהֶן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ. לְפִיכָךְ, עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת כֶּסֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אֶל תִּתְעָרָב (משלי כד, כא). וּמַהוּ וָמֶלֶךְ, הַמְלִיכֵהוּ עָלֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, וָמֶלֶךְ, הַמְלֵךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רַע שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אוֹתָהּ (קהלת ט, יד). דָּבָר אַחֵר, וָמֶלֶךְ, מִן הַמֶּלֶךְ. יָכֹל אִם יֹאמַר לְךָ הַמֶּלֶךְ עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה תִּשְׁמַע לוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר: יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּנְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁאָמַר לַחֲנַנְיָה מִשָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא שָׁמְעוּ לוֹ, אֶלָּא אָמְרוּ לוֹ: לֵאלָהָיךְ לָא אִיתָנָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקִימְתָּ לָא נִסְגָּד (דניאל ג, יח). אָמַר לָהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר, הַצְדָא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ (שם פסוק יד), לֹא כָּךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתִּהְיוּ שׁוֹמְעִין לַמַּלְכוּת כָּל מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר (קהלת ח, ב). אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה מְלֹךְ עָלֵינוּ לְמִסִּים וּלְאַרְנוּנִיּוֹת, אֲבָל לֹא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה"

כבודו של המלך, על פי המדרש, כל מלך, בין יהודי ובין גוי נובע מכבודו של אלוקים. אלוקים הוא זה שנותן כבוד והוא זה שמוריד את הכבוד. כבוד מלכים אינו כבוד עצמותי, כבוד מלכים הנו חלק מכבודו של אלוקים, לפחות כך הוא אמור להיות.

המדרש גם מגדיר בצורה מדויקת את גבולות כבוד המלך, אפילו את גבולות תפקיד המלך, כבוד המלך עוסק במיסים וארנוניות. דהיינו מטרת המלך היא לסדר את הנושאים הטכניים של המציאות, לא יותר מכך.

הסיבה לכך נעוצה ברעיון עליו עמדנו בפרשת במדבר. שלטון המלך אינו שלטון מהותי, אלא הוא שלטון טכני. מלך שחושב שהשלטון שלו הוא מהותי, שהוא מלך הכבוד- דהיינו שלו מגיע הכבוד, לא מבין את תפקידו ואפילו אם הוא כמו שלמה, שערי המקדש יאיימו להתרסק עליו.

תפקיד המלך הוא לאפשר את הפעילות התקינה של המדינה ותפקיד החברה, תפקיד בני האדם הנו לקדם את הערכים בהם הם מאמינים זאת בעזרת המלך.

זו היא הסיבה מדוע חטא המתאוננים שמחובר לחטא קברות התאווה הנו כמו חמור. ישנו קישור ברור בין יצר ליצירה. כאשר הכוחות של הפנים אינם מנותבים ליצירתיות, לתיקון עולם, אזי אותו כח הופך ליצר והיצר החריף ביותר איתו מתמודד האדם הוא יצר העבודה זרה, העבודה זרה העצמית, יצר האני אמלוך.

ניתן לראות זאת מדמויות מלכי אומות העולם בימים קדמונים. מלכים אלו חשבו שהם אלים, או לפחות שידרו דבר זה להמון העם. דבר זה התבטא במונומנטים אדירים שהם בנו לכבוד עצמם, בפרידמות העצמות שעולות לשמים.

כאשר האדם מאמין שהכבוד שלו נובע מעצמו הוא הופך את עצמו לאל. שאדם מאמין שכבוד האדם נובע מכך שיש לאדם צלם אלוקים- הכבוד שהוא מקבל לא מבטל את כבוד אלוקים אלא מחזק אותו, זהו הגבול הדק שמבדיל בין יצירה לבין יצר.

הקיפאון, דוחף את האדם ליצריות. הקיפאון מעיד על נוחות במרחב, על הרצון להשתקע, על אי קבלת זמניות האדם. ושהאדם לא חש זמני, אין לו מטרה ליצור, אלא רק לחיות ברדיפה אחרי התאווה, אחרי היצר. אך בעולם שלנו שום דבר לא קבוע, הכל תחת שלטון הזמן. אפילו הארון, ארון הברית בו מצוי דבר השם לעולם, בו מצויות הדברות וספר תורה שכתב משה, נוסע וזז.

גם הכניסה של הארון לבית המקדש, אינה מעידה על חוסר התנועה שלו. היא אמורה לשדר את המסר ההפוך, הארון שנע במשכן, מוצא את מקומו בתוך המקדש. ארץ ישראל היא אכן מקום הקבע של הארון, של עם ישראל, אך אין זה אומר שארץ ישראל היא מקום הקיפאון. גם בקודש הקודשים הארון נמצא עם בדיו, מוכן לתזוזה.

התזוזה הפוטנציאלית הזו היא הדואגת לכך שאין כאן קיפאון, אלא ישיבה עם שימור תחושה של תנועה. תנועה שגורמת ליצירתיות.

זהו אתגר לא פשוט להיות במקום אחד אך לא לחוש תחושה של קיבוע. בדיוק כמו שזה אתגר להיות בעמדת מלוכה ולא להיות בטוח שאתה הוא מקור הכבוד. כמו האתגר להיות בעמדת הנהגה רוחנית ולא לחוש זחיחות הדעת ולאכול ולשתות שלא ראוי בצורה בלתי ראויה. בשל כך צריך להבין שבפנים המציאות, האדם כל זמן גדל, שפנים המציאות הוא כמו אור שמתפשט, לא אור שקבוע במקום אחד.

היצר דוחף את האדם לתודעת קיבוע, להעמקת התענוג במקום בו הוא נמצא. שאדם חש שהוא הגיע למנוחה ולנחלה, שהוא נמצא במעלה הכי גבוהה שלו הוא מחפש את התענוג ולא את היצירתיות.

אך בניגוד לחטא המתאוננים וקברות התאווה, הארון נמצא בתנועה, הוא נמצא במשכן שמתקפל ונבנה, זה אל מול זה, יצר אל מול יצירה, כבוד אלוקים וכבוד צלם אלוקים אל מול כבוד מלכים.