חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

“המדרש והמיתוס” פרשת בהר: אהבת העני אך לא אהבת העוני

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת בהר פותחת עם ציווי השמיטה. צו השמיטה יוצא מתוך הנחה שהארץ אינה שלנו אלא של אלוקים והוא נתנה לנו וככה הוא רשאי לומר לנו להחזיר את הארץ למי שהוא נתן אותה. במקרה שלנו הוא נתנה לכל משפחה ומשפחה מישראל, אך במקביל היא גם שלו ושנה אחת הוא יכול להחזיר אותה לעצמו.

אין ספק שבשמיטה יש מסר נוסף. בני ישראל שעומדים תחת הר סיני, נמצאים בלב התהליך הארוך והקשה של היציאה מן מצרים. עזיבה של תודעת העבדות השלילית וכינון חברה שהנה חברה שאינה משעבדת ומנצלת.

ניטשה, כינה את המוסר שהתנ”ך ניסה ליצור מוסר של עבדים, כיוון שהמוסר של התנ”ך תומך בגר, בחלש, ביתום ובאלמנה. בעוד ניטשה רואה בעבדות או בהתנשאות של אדם על רעהו כאופציה טבעית הוא עומד על כך שהיהדות מרוממת את החלש בחברה.

למעשה, היהודים לא יוצאים מבית עבדים, אלא מסתכלים על בית העבדים ואומרים איך נצמח מכאן, איך נדאג לתיקון של המציאות לאחר בית העבדים. לשם כך יש צורך ליצור חברה מסוג אחד, ליצור חברה שזוכרת את העבר אך מנסה ליצור לו אלטרנטיבה.

לכן נסמכה שמיטה לסיני. בסיני, המקום בו כל עם ישראל שמעו שהם עבדים להשם, עם ישראל יוצא למסע של כינון החברה בה אף אחד לא יחוש כעבד לאדם אחר.

אין מדובר כאן רק על חברה חופשית. חברה חופשית הנה חברה בה יש העדר הגבלה על האדם באשר הוא אדם. מדובר כאן ברעיון אחר, ברעיון של חירות. אם בני ישראל רק היו יוצאים מעבדות הם היו מכוננים חברה חופשית, אך בני ישראל מכוננים חברה שיש בה רעיון אחר כעקרון מנחה, זהו רעיון החירות.

חירות היא מתי שהחיים שלי לא באים על חשבון האחר. חברה שיש בה חירות היא חברה בה אין חסמים שנוצרים בכדי לשמר את הכוח של החזק ולהגביל את ההצלחה של החלש. יכול אדם להיות מצליח בתחומו ולהרגיש שהוא הגיע למנוחה ולנחלה. זה המהות של חברה חופשית.

חברה חופשית מאפשרת הצלחה ליחיד.

אך חברה שמבוססת על חירות, המצליח לא נח על זרי הדפנה, אלא הוא עובד על כך שההצלחה שלו לא תפגע באחר ואם היא פוגעת באחר הוא מנסה להכהות את הנקודות בה היא פוגעת.

העבדות היא סוג של שיטוח היררכיות ברמת העם. אכן, יש השקפות שגורסות שבכדי להימנע מחוסר שוויון עדיף שלכולם לא יהיה. לא על כך דיברה התורה. התורה הבינה שבאופן טבעי אם יש כאלה שהצליחו יהיו כאלו שיצליחו פחות מבחינה כלכלית.

התורה ביקשה ללמד אותנו שזוהי לא אמת המידה המידה היחידה להצלחה. שישנם זמנים בהם החומריות מושעית, מאין מוזזת הצידה ויש תכונות אחרות שמגדירות הצלחה. כך ביום השבת, כך בשנת השמיטה. בשנה בה נאסרת כל עבודה חקלאית, בה נמחקים החובות. כאן כבר יש מעשה אקטיבי שמנסה ללמד אותנו לא לבסס תרבות על היררכיות כלכליות כי הן חולפות והולכות להן והצלחה שהיא כלכלית אינה עוגן מספיק יציב לחיים.

כך מתמודדת התורה עם מוסד ההלוואות הכלכליות. הלוואה היא כלי משמעותי מאוד בכל חברה. אנשים זקוקים לאשראי כלכלי, לכסף שאין להם, אם הם רוצים לבנות משהו חדש, לפתוח מוסד חדש, לפתח את העולם. לשם כך נוסד מוסד ההלוואות.

אך מוסד זה יכול לצאת משליטה. הלוואה מהר מאוד יכולה להפוך לשעבוד. הלוואה יכולה להיות כלי אשר שולל את החופש מן המלווים. הלוואה קטנה, או אשראי שמבוסס על הישגים הוא המאפשר את ההתפתחות של העולם, חוב גדול, חוב שמצטבר לגרעון אדיר, יוצר עבדות ולחץ שמפרק את המציאות ומונע כל יצירתיות.
השמיטה באה לטפל בכל הבעיות הללו.

אך לא תמיד זה מספיק. לעיתים למרות המערכת התומכת ולמרות הנסיונות של התורה ליצור חברה בה יחדל אביון מקרב הארץ, לא חודל אביון מקרב הארץ. ואז יש אנשים שיורדים ממעמדם, מוכרים את הקרקע שלהם ומוצאים את עצמם עמוק במעגל העוני. על כך אומר המדרש:

“וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא כִּי ה’ יָרִיב רִיבָם (משלי כב, כב-כג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא, שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתוֹ דָּל. מִי שֶׁהוּא גּוֹזֵל אוֹתוֹ אוֹ מַלְעִיג עָלָיו, חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ. כְּאִלּוּ עָלַי הוּא מַלְעִיג, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן (שם יד, לא). מַהוּ אַל תִּגְזָל דָּל. וְכִי יֵשׁ אָדָם גּוֹזֵל דַּלִּים. וּמַה גּוֹזֵל מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁאֵין לוֹ כֹּל. אֶלָּא אִם הָיִיתָ לָמוּד לִהְיוֹת מְפַרְנְסוֹ, וְחָזַרְתָּ בְּךָ וְאָמַרְתָּ, עַד מָתַי אֲנִי מַסְפִּיק לָזֶה, וְאַתְּ מוֹנֵעַ שֶׁלֹּא לִתֵּן לוֹ. אִם עָשִׂיתָ כָּךְ, דַּע שֶׁאַתָּה גּוֹזְלוֹ. הֱוֵי אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא, אֶלָּא הֱוֵי מְפַרְנְסוֹ, שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם אַחֵר. וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר (שם כב, כב), שֶׁלֹּא בִּשְׁבִילְךָ אֶעֱצֹר אֶת הַשָּׁמַיִם. שֶׁאַף הַשָּׁמַיִם יֵשׁ לָהֶם שַׁעַר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם (בראשית כח, יז). כִּי ה’ יָרִיב רִיבָם (משלי כב, כג), רָב אֲנִי אִתְּךָ רִיבָם, שֶׁאֲנִי עֲשִׂיתִיו עָנִי וּלְךָ עָשִׁיר. אִם הוֹפֵךְ אֲנִי מַנְגָּנִין שֶׁלּוֹ, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ עָשִׁיר וּלְךָ עָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עוֹשֶׂה כֻּלָּם ה’ (שם פסוק ב). לָמָּה, כִּי ה’ יָרִיב רִיבָם (שם פסוק כג). כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁנַּפְשׁוֹ אַתָּה מְחַסְּרוֹ, אִם אֵין אַתָּה מְפַרְנְסוֹ. לְפִיכָךְ, וְקָבַע אֶת קוֹבְעֵיהֶם נֶפֶשׁ (שם).”

מרקס טען בכתביו הנודעים שהדת הנה מערכת לשימור היררכיה וכוח. מרקס ראה במערכת שנשלטת בידי העשירים מערכת מנצלת שמנסה לנתב את המאמינים בה לקבל את חייהם הקשים. הדת, טען מרקס, היא מאין סם שהופכת את הלא מוסרי למוסרי, את הבלתי נסבל לנסבל. כל עוול יכול להיות מוצדק בכך ש “ככה אלוהים אמר”, “כי זה מה שאלוהים רוצה”. וכך על ידי האמונה באלוהים משמרים בעלי הכוח את המעמד שלהם ביחס להמון העם.

בכך יסד מרקס בלא יודעין את מה שאנו מכנים הרמנויטיקה של חשד. זו השקפה הגורסת שמאחורי כל מילה ופועלה של אדם יש אינטרס שמחפש את טובת עצמו ומנסה לשמר את כוחו. אין דבר כזה מעשה הגון שנעשה על ידי בעל כוח, כי כל מה שבעל הכוח רוצה הוא לשמר את כוחו כי הוא יודע שאם הוא לא ישמר את כוחו הוא יודח ממעמדו.

חשד זה הלך והתפתח לכל תחום, התרבות העולמית היום לא מאמינה לאף אחד, אין ערך לאף אמירה כי הכל הוא חלק ממשחקי הכוח אותם כל בני האדם משחקים ללא הפסקה, אין אמת, אין ערך לאמת, אין ערך לעובדות הכל הוא חלק מאותו משחק הכוח.

הדבר גם מחלחל לחלשים בחברה. חוסר האמון בכל מעשה שמנסה להיטיב וזאת בשם החשד.

אך במדרש מגיע הקדוש ברוך הוא ואומר בדיוק ההיפך. יש עוני, יש חלש והחזק צריך להבין שהעני הוא עני לא בגללו, לא בגלל הצלחתו אלא בגלל שכך נקבע משמים. משמים נקבע שיש עניים ויש עשירים שיש מערכת בה יש עשירים ועניים. נקבע שלא יחדל אביון מקרב הארץ מצד אחד, אך מצד שני אין זה אומר שמותר להפסיק לנסות לחדול את העוני.

כך בדיוק אומר אלוקים, יש עוני אך העוני פה בכדי שהעשיר יתקן אותו, יעזור לעני ויגאל אותו מן העוני האובייקטיבי שלו, אם לא היחסי. בכך אומר הקדוש ברוך הוא אמירה שחשוב שתישמע: אנו אוהבים את העני אך לא את העוני.

כך אומר רבי עקיבא טרונספרוס הרשע:

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום (כלומר, יכופר לנו בזכות מצוות הצדקה). אמר לו, אדרבה, זו (זוהי הסיבה) שמחייבתן לגיהינום. אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרויין עבדים, שנאמר ״כי לי בני ישראל עבדים״ (ויקרא כה, נה). אמר לו רבי עקיבא, אמשול לך משל למה הדבר דומה. למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן (אנחנו) קרויין בנים, דכתיב ״בנים אתם לה׳ אלהיכם״ (דברים יד, א)

לפי רבי עקיבא, רעיון העוני, רעיון החוסר נמצא בעולם בכדי שהאדם יוכל לעבוד איתו, לתקן אותו ובכך לפתח את העולם. הנגזרת של החוסר הוא העוני, אבל העוני הוא חוסר שצריך לתקן.

בתפיסה הטבעית יש כאלו שהם למעלה ויש כאלו שהם למטה וזהו טבע העולם. אך היהדות מורדת בטבע העולם בצורה כזו שהיא מאמינה שעל אף שלא ברור שתצליח לפתור את בעיית העוני החובה היא להמשיך ולנסות, זו המשמעות של חיים מכווני עתיד, חיים שאולי יהיה בהם בעתיד גאולה.


לעמוד “המדרש והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}