פרשת בהר בחוקותי: תנו קצת מנוחה
הרב ידידיה (ג'וליאן) סינקלייר למד בישיבת המבתר בשנים 1987, 1989 ו-1992-3. ספרו על חיבורו המופתי של הרב קוק, "שבת הארץ", העוסק בשמיטה, ייצא לאור בספטמבר 2021 בהוצאת קורן.
בראשונה מבין שתי הפרשות הנקראות השבוע, פרשת בהר, מניחה התורה את היסודות לסדר כלכלי אידיאלי. המרכיב העיקרי בחזונה זה הוא שנת השמיטה.
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים ב'-ז').
התורה מצווה עלינו לחדול ממלאכת החקלאות בשנה השביעית. בדיוק כפי שבני האדם נהנים מיום שבתון אחד בכל שבעה ימים, כך גם לאדמה מגיעה שבת משלה, שנה אחת בכל שבע. זו חובתנו כלפי האדמה בתור האחראים עליה. אל לנו להתייחס אליה כאל משאב בלבד שאותו ניתן לנצל ללא הפסקה לתועלתנו; גם האדמה חייבת לנוח. במהלך שנת השבתון של האדמה, אסור לנו לשתול בה או לעבד אותה, אלא רק לאכול את מה שגדל עליה מעצמו. בכך אנו מראים שאנחנו לא האדונים הבכירים ביותר על האדמה. בשנת השמיטה, האדמה היא המקום שבו בני האדם, בעלי החיים והקרקע עצמה נפגשים בתנאים שווים: אין עוד בעלים, אין עוד ניצוּל, ישנם רק יצורים שווי-מעמד.
את החזון שנפרש בפרשת בהר משלימה פרשת משפטים, שבה מוצגת שנת השמיטה כיישור קו כלכלי תקופתי, שבמהלכו לשום שדה אין בעלים, וכל מי שנכנס אליו יכול לאכול מהצומח בו. בפרשת ראה נוסף עוד נדבך, שלפיו בשנת השמיטה מתבצעת מחיקת חובות כוללת. אם נרכיב את כל החלקים יחד, הרי שהמתכונת שמציעה התורה לשנת השמיטה היא קיצונית מאוד: היא מחוקקת פסק-זמן בחיים הכלכליים היהודיים מדי שבע שנים, שנה של התחדשות רוחנית, שבתון לאדמה, הפסקת-אש בת שנים עשר חודשים בקרב הכלכלי שבו כולם נגד כולם, וביטול תקופתי של רבות מזכויות הפרט על רכושו.
לכן לא מפתיע שההיסטוריה של המצוות הללו רצופה עימותים בין דרישותיהן הקפדניות וצורכי המציאות הכלכלית. על שמיטת הכספים, שלכאורה הינה מחייבת הן בארץ ישראל והן מחוצה לה, אבד הכלח כבר במאה הראשונה לפני הספירה. הלל הזקן הבחין שרבים עשו בדיוק את מה שהתורה הזהירה מפניו: הם נמנעו ממתן הלוואות בתקופה שקדמה לשנת השמיטה. היו אלה בעיקר העניים שסבלו מחוסר-נכונותן של הבריות להלוות להם כספים – תוצאה בלתי-רצויה של החוק שנועד לסייע להם. לכן קבע הלל את הפרוזבול המפורסם שהעביר את האחריות לחובות שלא נפרעו לבתי הדין. בהיות האחרונים רשות ציבורית, מותר היה להם לגבות את החובות. וכך ניתן היה לעקוף את הדרישה לשמור את המצוות הקשורות בשמיטת הכספים.
בעת המודרנית היה זה היתר המכירה השנוי במחלוקת שהפך לזירה העיקרית להתנגשות בין דרישות השמיטה לצורכי החיים הכלכליים. עם בוא שנת השמיטה של 1888-89, היה ברור לרבים מהחלוצים שעלו ארצה ששמירת שנת השמיטה על פי כללי התורה תביא להכחדת היישובים החקלאיים שאך זה קרמו עור וגידים. האיכרים המתחילים מצאו פתרון: הם פנו לרבני אירופה, ובהם הרב שמואל מוהליבר, שקבעו שהם יוכלו להמשיך ולעבוד את אדמותיהם בשנת השמיטה כל עוד הן יימכרו לגויים למשך אותה שנה. הרעיון להקלה זו הועלה בעקבות ההיתר למכור חמץ לגוי לקראת חג הפסח על מנת להימנע מהפסד כספי משמעותי. בשנת 1909, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שחש אהדה רבה לחלוצים, הביע תמיכה עזה בהיתר המכירה. חיבורו המופתי "שבת הארץ" הניח יסודות הלכתיים איתנים להיתר, והבטיח שיהיה זה האופן העיקרי לשמירת – או לאי-שמירת – שנת השמיטה בארץ ישראל עד ימינו אנו.
אך מבחינת הרב קוק היה פתרון זה אמור להיות זמני וארעי בלבד. הוא ייחל לבוא היום שבו החיים היהודיים בארץ ישראל יהיו יציבים דיים בכדי שניתן יהיה לשמור את חוקי שנת השמיטה במלואם. בהקדמתו ל"שבת הארץ" מתאר הרב קוק בפיוטיות את החזון החברתי-רוחני של שנת השמיטה האידיאלית:
"את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלוא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי-החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי-ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות-החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש…הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת, על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים."
שמירה משמעותית של מצוות שנת השמיטה, באופן שיבטא את החזון שנפרש בתורה, נותרה אחד האתגרים הרוחניים הגדולים ביותר לפתחם של החיים היהודיים המתחדשים בארץ ישראל. השאלות לגבי המשמעות של אותן מצוות בכלכלה המודרנית מורכבות עד אין קץ. הלוואי ששנת השמיטה הבאה עלינו לטובה בראש השנה הקרוב תצעיד אותנו צעד נוסף לעבר הבנת האתגר וההתמודדות עמו.
