הברכה והקללה

הרב נתנאל לדרברג, ראש ישיבת מטיבתא בכרמיאל

ספר ויקרא מסתיים בפרשת בחוקותי, המתארת ברית בין ד' "ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כו, מו), ברית שיש בה התחייבות הדדית, לשמור על דברי הברית ובהתאם לכך לזכות לברכה ושפע, במקביל תיאור מה שיתרחש באם הברית לא תשתמר. כריתת ברית במתכונת דומה מוזכרת גם בסוף ספר דברים, בשנת הארבעים לצאתם ממצרים בפרשת כי תבא, בה בשנית מובאים תיאורי ברכה וקללה ובסיומה נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה ד' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (דברים כח,סט). הברית השנייה בשנת הארבעים עתידה להתממש ב'הר גריזים והר עיבל' מול מקום קבורת יוסף שמכירתו החלה את הגלות הראשונית למצרים, סימון דרך עבור העם כולו עם כניסתו לארץ ישראל. הברית הראשונה 'בחורב' היא זו המוזכרת בפרשה שלפנינו, ברית בשנה השנייה לצאתם ממצרים. אולי אפילו בשנה הראשונה כהשלמה של מתן תורה, שאמנם הובאה בסוף ספר ויקרא, אבל כבר ניתנה בברית האגנות בפרשת משפטים: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם" (שמות כג,ז) ברית בהר חורב בסיני לאחר מתן תורה.

מיקומה של ברית בסוף ספר ויקרא ולא רק בסוף ספר דברים, פירושה שבנקודת זמן של פרשתנו, הציפייה בקרב העם היא עוד רגע להיכנס לארץ ישראל. אנו אחרי מתן תורה ומה שנותר הוא להתקדם ולנחול את הארץ ולהפריח את אדמתה. בהתאם לכך דברי הברכה והקללה, הקשורים ליבול חקלאי תנובת האדמה והצאן, מקבלים את מובנם. אכן לולא חטאי הקיץ בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים, חטא המרגלים ועוד, הם היו אמורים להיכנס לאחר מתן תורה ובניית המשכן והשמשתו לארץ ישראל, על בסיס הברית של פרשתנו פרשת בחוקותי. כאן אולי הייתה אמורה להסתיים התורה שניתנת לבני ישראל ועימה הם היו נכנסים ישירות לארץ ישראל. זהו אולי ההסבר לסיום ספר ויקרא בתיאור הברית, שמשמעותה היא שמכאן ואילך אפשר להתקדם למימוש החלום, להגשמת היעוד של עם ישראל לנחול את הארץ.

לאור זאת קריאת הפרשה במבט ראשוני, מעוררת תהיה מדוע ישנו פער כה גדול בין פסוקי הברכה לפסוקי הקללה. כ-10 פסוקים העוסקים בברכה שתתקיים "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" ברכות הכוללות גשם יבול שובע ביטחון נצחון האויבים ונוכחות ד', הבטחות הקשורות לנחלת הארץ והאדמה. לאחר מכן "אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלו". מפסוק יד ועד פסוק מב ישנם כ-28 פסוקי קללה בהם הנושא הוא שחפת קדחת, אבדן יבול, רעב ודבר, גלות ושממה ועוד ועוד.

האם כוחה של הקללה רב מזו של הברכה? כיצד אפשר ליישב את חוסר האיזון בין הברכה לבין פסוקי הקללה? אמנם המשך הפרק הוא עיסוק בזיכרון בני ישראל והחזרתם העתידית מהגלות בכדי לא להפר את הברית "ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". אבל עדיין ישנו פער בין תיאורי הברכה הדלים יחסית לתיאורי הקללה העשירים.

תשובה לכך אולי טמונה בעיון בפסוקים המלמד על שוני מהותי בין הברכה לקללה, פסוקי הברכה נפתחים בהכרזה של "אם בחוקותי תלכו", ללא הדרגתיות ביישום הברכות השונות. הברכה כמו ברכה של שפע, מגיעה עד בלי די. היא פשוט זורמת שוטפת ממלאת, נמצאת בכל מקום ובכל פינה. ברכת הטוב מגיעה בעין טובה, ברחבות, בבת אחת וללא מגבלות והתניות בכל שלב מה צריך להיעשות בכדי שהשלב הבא יגיע גם כן. "אם בחוקותי תלכו" ממילא תגיע כל הברכה כולה כאחת ולכולם.

ואילו פסוקי הקללה מתארים משהו שונה, אמנם הם רבים ולכן נוצרת תמונה ראשונית של חוסר פרופורציה, אבל זה לא בגלל ריבוי הקללות אלא מפאת נקודות עצירה המפוזרות בין הקללות, התניות של כל קללה לפני שבאה חברתה, המבטאות שיש כאן דרגות שונות. בתחילה "אם בחוקותי לא תלכו", יהיה שחפת וקדחת, אבל לא מעבר לכך, כאן הקללה נעצרת. אבל וכאן מובאת התנייה נוספת, "ואם עד אלה לא תשמעו לי", אם תמשיכו בשלכם, אז יתווספו עוד קשיים וצרות, לא יהיה יבול חקלאי. ושוב ישנה עצירה, ורק במידה והמצב מחמיר "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה" תגיע חית השדה ושוב ישנה עצירה, והפסוק לאחר מכן הוא "ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עמי קרי" אז תהיה החמרה נוספת של דבר ורעב. ושוב "ואם בזאת לא תשמעו לי" אז תהיה החמרה נוספת בגזירות. בסופו של חשבון פסוקים המתארים את הקללה עצמה ולא את הגורם לה, דהיינו "אם לא תשמעו לי" הם כ-10-11 פסוקים, מספר הזהה לפסוקי הברכה! לאחר כל אזהרת "אם לא תשמעו" מובאים 2-3 פסוקי קללה בלבד, בעוד לאחר הפתיחה של "אם בחוקותי תלכו" מובאים באופן רציף וישיר כ- 10 פסוקי ברכה!

אריכות הפסוקים ביחס לקללה איננה ריבוי של קללות, אלא תיאור התהליך כמתרחש בהדרגתיות. ואילו הברכה היא שפע, היא ניתנת והיא מציפה את הכול בטוב שבה, היא איננה הדרגתית, בוחנת בודקת, היא פשוט מגיעה במלוא הדרה. "והורקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). הקללה במהותה היא חלקיות, היסוס, חוסר ידיעה מה יהיה לאחר מכן. בדיקה ושוב בדיקה, התלבטות ושוב התלבטות. אין בה תנועה של רוחב אלא קימוץ. הפער בין עולם של ברכה לעולם של קללה, הוא איננו רק התוכן הוי אומר האם יש שפע של גשמי ברכה או בצורת, אלא הוא גם המבע דרכו מתרחשים הדברים. האם יש שפע שמגיע ומסוגל להינתן ללא מגבלות או שיש כל הזמן עצירה, התנייה נוספת ובדיקת התאמה, חוסר אפשרות באמת להיות, באמת להימצא במקום של מלאות ונוכחות.

אם נחזור לסיפורם של יוצאי מצרים, הדור שזכה לשפע רב עקב לכתו אחרי ד' במדבר בארץ לא זרועה. עם שלם של עבדים שיצא מעבדות לחירות, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא, עם שחווה את עשרת המכות במצרים, את קריעת ים סוף המופלאה, קיבל את המן והשלו וזכה לעמוד בהר סיני ולקבל תורה, לאחר מכן להקים משכן לנוכחות השכינה, לחזות באור ובשפע, לזכות בהנהגת משה ובהארת פנים תמידית. חייהם של יוצאי מצרים חיים בהוויה של ברכה ושפע, שפע כמו פסוקי הברכה הניתנים ללא הפסקה, בלי די. במובן זה עבורם הקללה היא איננה רק התוכן אלא בראש ובראשונה ההדרגתיות שנודע לאפשר להם לנסות לתקן להתבונן לבדוק מחדש. תהליכים ארוכי טווח להם יידרשו כבר בניהם והדור הבא אחריהם, עם כניסתו לארץ ישראל. אכן בספר דברים בפרשת כי תבא הפער בין הברכה המגיעה בשפע רב לבין הקללה ההדרגתית כבר לא ישמר, שם תיאורי הברכה והקללה יקבלו גוון שונה, המותאם לדור הנכנס לארץ לעבוד את אדמתה, ונכון לתהליכי ארוכים יותר של כיבוש נחלה קריאה בשם ד' ותיקון עולם. מבחינה זאת הברכה המופיעה ללא התנייה והפסקה במקצב מהיר, לעומת הקללה המגיעה בהדרגתיות בכדי לאפשר את עצירתה, יתחלפו במקצב זהה של ברכה או קללה.

ועדיין ולוואי ונזכה לא רק לשפע של ברכה אלא גם למקצב של הברכה, להארת פנים.