"המדרש והמיתוס" פרשת בלק: בין נבואת משה לנבואת בלעם.

פרשת בלק הנה פרשה ייחודית ביותר ביחס לכלל התורה. התורה עוצרת את הסיפור של עם ישראל ונותנת לנו הצצה למה שנעשה מסביב. לפני שנתיים במסגרת הפרשה והמיתוס עמדנו על כך שבלעם בן בעור, נביא הגויים, מוזכר גם במקורות מחוץ המקרא.

"ספר(.ב)לעם (.בר בע)ר. אש. חזה. אלהן.) הא(.) ויאתו. אלוה. אלהן. בלילה…)הכמשא. אל.ויאמרו. ל(בלע)ם . בר בער. כה יפעל (. אל?)א. אחראה. אש. לר(אה. )עת ויקם. בלעם. מן. מחר ()ל. ימן. ()ה. וליכ(ל. ) ובכה. יבכה. ויעל. עמה. אלוה. וי(אמרו.) לבלעם. בר בער. לם תצם (. ול)ם. תבכה. ויאמר. להם. שבו. אחוכם. מה. שד(ין. עבדן.) ולכו. ראו. פעלת. אלהן…"

ובעברית והשלמות: ספר בלעם בר בעור, איש חוזה אלוהין הוא. ויאתו (=ויבואו) אליו אלוהין בלילה, ויחז מחזה כמשא אל. ויאמרו לבלעם בר בעור: כה יפעלו… איש לא ראה מה שמעת. ויקם בלעם מן מחר… ולא יאכל, ובכה יבכה. ויעל עמו אליו ויאמרו לבלעם בר בעור: לם (=למה) תצום ותבכה? ויאמר להם: שבו אחווכם מה שדין יפעלו, ולכו ראו פעולת אלוהין.

הכתובת הנה אכן כתובת סתומה, ד"ר חגי משגב הציע שפירוש הכתובת הנה חזון של בלעם על אסון גדול מתקרב והצעתו להקים מקדש ולקיים בו פולחן בעל אופן מיני.
עמדנו אז גם על היחס בין סוסו של אכילס לבין אתונו של בלעם.

המדרש עוסק ברובו בהשוואה בין בלעם לבין משה רבינו:
"וַיַּרְא בָּלָק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט (דברים לב, ד). כִּי לֹא הֵנִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם פִּתְחוֹן פֶּה לֶעָתִיד לָבֹא לוֹמַר, שֶׁאַתָּה רִחַקְתָּנוּ וְלֹא נָתַתָּ לָנוּ כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּ לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱמִיד מְלָכִים חֲכָמִים וּנְבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל, כָּךְ הֶעֱמִיד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְנִבְדְּקוּ מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עִם מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הֶעֱמִיד שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ (ירמיה כז, ו). זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר כַּמָּה רְנָנוֹת וְתַחֲנוּנִים, וְזֶה הֶחְרִיבוּ וְחֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן (ישעיה יד, יד). נָתַן לְדָוִד עֹשֶׁר, לָקַח הַבַּיִת לִשְׁמוֹ. נָתַן לְהָמָן עֹשֶׁר, לָקַח אֻמָּה שְׁלֵמָה לְטָבְחָהּ. וְכָל גְּדֻלָּה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנָּטְלוּ הָאֻמּוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהּ. הֶעֱמִיד מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. הֶעֱמִיד לָהֶם בִּלְעָם, מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רְאֵה מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי הָאֻמּוֹת. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל מַזְהִירִין אֶת הָאֻמּוֹת עַל הָעֲבֵרוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וּנְבִיאִים שֶׁהֶעֱמִיד מִן הָאֻמּוֹת, נוֹתְנִים פִּרְצָה לְאַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת מִן הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל הַנְּבִיאִים הָיוּ בְּמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כְּכִנּוֹר יֶהֱמוּ וְגוֹ' (ישעיה טז, יא). וְכֵן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר, בֶּן אָדָם שָׂא עַל צוֹר קִינָה (יחזקאל כז, ב). וּנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָיוּ בְּמִדַּת אַכְזְרִיּוּת, שֶׁזֶּה עָמַד לַעֲקֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה חִנָּם עַל לֹא דָּבָר. לְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשַׁת בִּלְעָם, לְהוֹדִיעַ לָמָּה סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עָמַד מֵהֶם, וּרְאֵה מֶה עָשָׂה."

המדרש עומד על ההזדמנויות המפוספסות של של אומות העולם. בנבואה, במלוכה, בממשל, ברכוש ועוד.

אם נתמקד בפן של הנבואה, בעוד נביאי ישראל מנסים להציל את אומות העולם בדבריהם, הם מפנים כלפיהם את מידת הרחמים, נביאי אומות העולם בכלל ובלעם בפרט- נהגו במידת האכזריות וביקשו לכרות את ישראל מן העולם.

במקום אחר המדרש ממשיך ועומד על ההבדלים בין בלעם לבין נביאי ישראל ובעקר בין בלעם לבין משה רבינו:
"ובבוא משה אל אהל מועד לדבר איתו". שנוי: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור. אלא, הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. שלוש מידות היו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם. משה היה מדבר עמו עומד, שנאמר: "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך" (דברים ה לא) ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל, שנאמר: "נופל וגלוי עינים" (במדבר כד ד). משה היה מדבר עמו פה אל פה, שנאמר: "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב ח) ובבלעם נאמר: "נאם שומע אמרי אל" – שלא היה מדבר עמו פה אל פה. משה היה מדבר עמו פנים בפנים, שנאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג יא) ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים, כמה שאתה אומר: "וישא משלו ויאמר…".

שלוש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: "נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה". משה לא היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו, שנאמר: "ויודע דעת עליון". משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עימו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: "נופל וגלוי עיניים" – היה משתטח על פניו, ומיד היה גלוי עיניים על מה ששואל. ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה."

המדרש בהשוואתו בין בלעם למשה, עומד על נקודות בהם נבואת משה עדיפה על נבואת בלעם אך מצד שני הוא גם עומד על נקודות שבאופן מפתיע נבואת בלעם עדיפה על נבואת משה. ההבדל המרכזי שנבואת בלעם הנה נבואה שיש בה וודאות הרבה יותר גדולה מנבואתו של משה.
בלעם ידע מראש מתי אלוקים ידבר עמו.
בלעם היה מדבר עם אלוקים מתי שרוצה וזה בניגוד למשה- היה נופל ומיד היה מדבר עם אלוקים.

המדרש ממשיל את הקשר של בלעם ואלוקים למשל לטבח של מלך- שהיה מכיר את שולחנו של המלך ויודע מה יעלה על שולחנו.
מהמדרש נשמע שמה שבלעם אומר על עצמו שהוא יודע אמרי אל ועוד, אינו הגזמה אלא אמת לאמתה, הוא נופל וגלוי עינים אמיתי ובעזרת כך יודע את כוונתו של אלוקים.

מצד שני, נבואותו של משה מתאורת כנבואה בעלת קרבה גדולה יותר לאלוקים. הוא מדבר עם אלוקים פנים בפנים, הוא מדבר עמו פה אל פה ובשפה ברורה, לא במשלים. מצד אחד בלעם יודע יותר ומצד שני משה קרוב יותר.

אם בלעם הוא הטבח הרי משה הנו השר. הטבח מכיר את המלך בצורה אינטימית יותר מן השר, אך השר מדבר עם המלך פנים בפנים.

אך אולי זה יותר מכך, מאוד יכול להיות שזה לא סתם כך, אלא בפני משה עומדות שתי דרכים לנבואה ומשה רבינו בוחר בריחוק מן אלוקים גם במחיר של חוסר ידיעה וחוסר הבנה, כך אומרת המשנה:
"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע"

אברהם אבינו, בניגוד לבלעם, הרעיון היסודי שהוא מקדם הנו ענווה ועין טובה. לבלעם, חשוב להבין את אלוקים, לנצל את הידע לטובתו, אך הדבר מגיע עם עין רעה ורוח גבוהה.
שר יכול להיות רק מי שמבין שלא מדובר בשאלה מי מבין יותר את המלך או מי יודע יותר ידיעות פנימיות מן החצר של המלך, אלא מי שעומד אל מול אלוקים בענווה, סומך על המלך ופועל לטובת האחר, בעין טובה.

ההבדל בין משה לבין בלעם הוא ממש גלוי לעין שקוראים את התורה:
משה מבקש: "הודיעני נא את דרכיך ואדעך …" הוא אינו יודע את דרכי השם.
בלעם אומר על עצמו: "נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון" הוא יודע את דעת עליון.
יש בדברים אלו שיקוף של הקושי האמיתי והאתגר בו נתקלת אמונת ישראל ביחס לדתות האחרות. אמונת ישראל הנה אמונה בה לא מבינים את אלוקים, שלא שולטים באלוקים ומנצלים את דרכיו לטובתנו.

זאת בניגוד לאלילות, האלילות בעלת הטקסים עם האלים הקרובים והאנושיים, מחפשים לנצל את האלים לטובתם, עושים טקסים הקובלים את האלים ואת השפע שלהם לטובת האדם.
לעם ישראל אין שאיפה כזאת. זהו עומק ההבדל בין נבואת משה לנבואת בעלם, בין עם ישראל לבין האומות.