חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת בלק: פרשת בלק- על סוס של אכילס, אתונו של בלעם- דיבור אנושי ודיבור חייתי

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע"ד סנדרסבפרשת בלק אנו פוגשים את בלעם בן בעור הקוסם סתום העין. בלעם הנו דמות שמוכרת לנו לא רק מן המקרא אלא יש לנו עדות חיצונית מהמקרא לקיומו של בלעם והיותו חוזה:

ספר(.ב)לעם (.בר בע)ר. אש. חזה. אלהן.) הא(.) ויאתו. אלוה. אלהן. בלילה…)הכמשא. אל.ויאמרו. ל(בלע)ם . בר בער. כה יפעל (. אל?)א. אחראה. אש. לר(אה. )עת ויקם. בלעם. מן. מחר ()ל. ימן. ()ה. וליכ(ל. ) ובכה. יבכה. ויעל. עמה. אלוה. וי(אמרו.) לבלעם. בר בער. לם תצם (. ול)ם. תבכה. ויאמר. להם. שבו. אחוכם. מה. שד(ין. עבדן.) ולכו. ראו. פעלת. אלהן…

ובעברית והשלמות: ספר בלעם בר בעור, איש חוזה אלוהין הוא. ויאתו (=ויבואו) אליו אלוהין בלילה, ויחז מחזה כמשא אל. ויאמרו לבלעם בר בעור: כה יפעלו… איש לא ראה מה שמעת.

ויקם בלעם מן מחר… ולא יאכל, ובכה יבכה. ויעל עמו אליו ויאמרו לבלעם בר בעור: לם (=למה) תצום ותבכה? ויאמר להם: שבו אחווכם מה שדין יפעלו, ולכו ראו פעולת אלוהין.

הכתובת הנה אכן כתובת סתומה, ד”ר חגי משגב הציע שפירוש הכתובת הנה חזון של בלעם על אסון גדול מתקרב והצעתו להקים מקדש ולקיים בו פולחן בעל אופן מיני.

אך ברור לחלוטין שהנקודה שהכי מגרה את הדמיון בפרשתנו הנו הסיפור של אתונו בלעם, שפותחת את פיה ומדברת עם בלעם. חוץ מן הנחש בגן עדן ואתונו של בלעם, אין חיה בתנ”ך שפוצה את פיה ומדברת.
כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. כב וַיִּחַר-אַף אֱלֹקים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקוק בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְקוק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקוק , בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים–גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְקוק, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים

חלק נכבד מפרשני המקרא חש שלא בנוח עם האתון המדברת ועם הנחש המדבר ועל כן הם ניסו להסביר את הדיבור של החיות הללו בדרכים שונות. כך אומר האב”ע בשם רס”ג:

“ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דיבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דיברו, רק מלאך דיבר בשבילם.”

ואילו הרלב”ג בכלל מדמה את החיות לכוח מכוחות הנפש:

“וראוי שתדע בעניין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגוּנה מאד שנאמר שיהיה הבעל חיים ההוא מתחילת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר. ואולם בעניין חוה, אין בכאן סיבה תחייב שיהיה לפי המשל… ואולם הרב המורה [הרמב”ם במורה נבוכים חלק ב’ פרק ל’] נראה שהבין שעניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושי”

ובמקום אחר הוא אומר: “והנראה בעינינו לפי השורשים האמיתיים הנראים מדברי הנביאים ומהעיון שזה הסיפור היה עניין שקרה לבלעם במראה הנבואה. כמו העניין בסיפור לקיחת הושע גומר בת דבליים ושאר מה שנמשך בסיפור ההוא. אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה.” דהיינו, דיבור האתון לא התרחש בפועל אלא היה חלק ממראה נבואי שרואה בלעם.

בספרות המזרח הקדום המוכרת לנו, האדם כמעט ואינו משוחח עם חיות. ישנם מקומות מועטים שאנו מוצאים שיחה בין האדם לחי. יש שיחה בין האדם לפרה במיתולוגיה המצרית, שיחה בין האדם לנשר בכתבים האגורותיים ובמיתולגיה השומרית אנו מוצאים מכשף שגרם לעז לדבר במקומו. וזהו.

מאידך, במיתולוגיה היוונית אנו מכירים סיפור מפורסם ביותר בו האדם מדבר עם חיה, הסיפור של אכילס וסוסו. אכילס במשך תקופה ארוכה מסרב להצטרף למצור על טרויה, אך לאחר שרעהו הקרוב פטרוקולוס מת בקרב, הוא ניאות להצטרף. לפני כניסתו לקרב הוא מנהל דיאלוג עם הסוסים שלו:

“כְּסַנְתּוֹס וּבַּלְיוֹס, פְּרִי-בֶטֶן פּוֹדַרְגָּה*, מִסּוּסִים הֻלָּלוּ! (נימפה מיתולוגית) עַתָּה הֵיטִיבוּ וְחִשְׁבוּ לְמַלֵּט אֶת-נֶפֶשׁ רוֹכֶבְכֶם אֶל-מַעֲרֶכֶת דַּנָּאִים*, עֵת נָשׁוּב שְׂבֵעֵי-מִִלְחָמָה, (אחד משבטי היוונים) אַל-תִּטְּשׁוּנִי, כְּנָטְשְׁכֶם אֶת רֵעִי פַּטְרוֹקְלוֹס שָׁם חָלָל! עָנָה לוֹ כְּסַנְתּוֹס הָעַז וּמְהִיר-הָרַגְלַיִם… הֵרָה* לִבְנַת-הַזְּרוֹעוֹת הִיא נָטְעָה בְקִרְבּוֹ אֶת-קוֹלוֹ: (אֵלה, אשת זאוס) “גַּם הַפַּעַם נְפַלֵּט חַיֶּיךָ, אֲכִילֵס הָעִזּוּז; אֶפֶס יוֹמְךָ כְּבָר קָרַב, וְלֹא בְאַשְׁמָתֵנוּ אֲנַחְנוּ, בְּאַשְׁמַת הָאֵל זֶה הַגָּדוֹל וְהַגְּזֵרָה זוֹ הַכֹּל-יְכֹלָה. לֹא בַּאֲשֶׁר פִּגַּרְנוּ אוֹ הָיוּ רַגְלֵינוּ עֲצֵלוֹת גָּזְלוּ הַטְּרוֹיִים אֶת-נֶשֶׁק פַּטְרוֹקְלוֹס הָאִישׁ מֵעַל כְּתֵפָיו. לֹא, כִּי הָאַדִּיר בָּאֵלִים*, בֶּן-לֵטוֹ יְפַת-הַמַּחְלָפוֹת, (אפולון) פְּגָעוֹ בֵין הַחֲלוּצִים וַיְחוֹנֵן אֶת-הֶקְטוֹר הַתְּהִלָּה. אָנוּ נָחִישָׁה, נָעוּפָה בְּרוּחַ זֶפִירוֹס*, שֶׁעָלָיו (רוח המערב, ואבי הסוסים) אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הוּא הַמָּהִיר בָּרוּחוֹת בְּתֵבֵל. גַּם אַתָּה, גְּזֵרָה הִיא אֲשֶׁר תִּפֹּל בְּיָדוֹ שֶׁל-אֵל וְשֶׁל-אָדָם”. סִיֵּם אִמְרָתוֹ, וַיִּסְגְּרוּ בְעַד קוֹלוֹ קְהַל הָאֶרִינְיוֹת*. (*אלות נקם מיתולוגיות) עָנָה לוֹ מִתּוֹךְ חֵמָה אֲכִילֵס מְהִיר-הָרַגְלַיִם: “כְּסַנְתּוֹס, מַה תְּנַבֵּא לִי מָוֶת? אֵין לְךָ צֹרֶךְ בָּאֵלֶּה! אָכֵן, גַּם נַפְשִׁי אָנֹכִי יוֹדַעַת, כִּי פֹה עָלַי לָמוּת הַרְחֵק מֵאָבִי אָהַבְתִּי, מֵאִמִּי הוֹרָתִי; וְאוּלָם מְנוּחָה לֹא אֵדַע עַד אִם-הֶלְאֵיתִי הַטְּרוֹיִים בִּקְרָבוֹת!” עָנָה וַיִּדְפֹּק בְּקוֹל גָּדוֹל אֶת-סוּסָיו תְּמִימֵי-הַפַּרְסָה.”

באופן מרתק אנו מוצאים פה מודל כמעט מקביל לסיפור של בלעם והאתון. בתחלה הן בלעם והן אכילס נמנעים לעשות את מה שמלך האיזור מצפה מהם לעשות (אכילס לא יוצא לקרב ובלעם לא בא לקלל את ישראל), לאחר ששניהם מסכימים להצטרף למה שסירבו לו בתחילה, פיהם של חיות הרכיבה שלהם נפתח על ידי הא-ל וחיות הרכיבה אומרים שדרכם לא תצלח. הן בלעם והן אכילס מתעצבנים על חיות הרכיבה שלהם. בלעם יודע שהברכה והקללה בידי השם ובכל זאת בוחר ללכת, אכילס יודע שהוא הולך למות, אך שניהם בוחרים להמשיך בדרכם. ולבסוף שניהם כושלים במשימתם (בלעם בא לקלל ויצא מברך ואילו אכילס מוצא את מותו בשדה הקרב).

הבחירה של התורה לתת לבהמת הרכיבה של האדם את יכולת הדיבור אינה מקרית. הן במקרא בו האדם מקבל את היכולת לתת שמות והן במיתולגיה היוונית, יתרונו הגדול של האדם הנה יכולת הדיבור שלו:
“אומרים כי בעלי החיים נוצרו ראשונים וכי הוענקו להם מתנות על ידי האל: עוצמה לזה, מהירות לזה, וכנפיים לזה. האדם עמד שם עירום ואמר: “אני היחיד שהותרת ללא מתנה!” ענה לו זאוס: “אתה כפוי טובה, למרות שהוענקה לך המתנה הגדולה מכל! הלא אתה קיבלת את יכולת הדיבור (λόγος) הרווחת בקרב האלים כמו גם בקרב האנשים, והיא חזקה יותר מהחזק ביותר, ומהירה יותר מהמהיר ביותר!” או-אז, בהכירו במתנה שקיבל, הלך האדם לדרכו כשהוא מלא ביראת כבוד והכרת תודה.(משלי איזפוס)”

במיתוס, מודגש ביותר שהסוסים לא מחדשים לאכילס דבר, הוא יודע שהוא הולך למות. גם בלעם יודע שאל לו ללכת ולקלל את ישראל. אך יותר מכך, גם בלעם וגם אכילס מקבלים את המסר המובהק שהם פועלים כנגד רצון האלוקים. יצור שלא אמור לדבר, שנמוך מהם בהיררכיה, פותח את פיו ואומר להם את מה שהם כבר יודעים, אך אומר זאת בשם האלוקים.

האדם מתגלה פה, גם בבלעם וגם באכילס, כמישהו שיש לו מספיק עצמאות ללכת כנגד האלוקים אפילו שנאמר לו מראש שהתוצאות יהיו שליליות. דווקא בכך ניתן ללמוד עוד יותר על ההבדל בין האדם לבין החיה. החיה מוגבלת לטבע שלה, לאדם יש יכולת ללכת כנגד הטבע הדטרמיניסטי במעשיו, החירות שלו מוחלטת. אין זה אומר שהתוצר של החירות יהיה חיובי עבורו, או שהתכנית הגדולה תשתנה בגלל מעשיו- אך הרשות נתונה.

מה שמרתק לראות הוא שמתי שהשם פותח את פי האתון, הטענה של האתון אינה על עצם ההליכה של בלעם, אלא על כך שבלעם מכה אותה ואינו נותן בה אמון- אמון שהיא ראויה לו. האתון אומרת לבלעם שהיא רואה רובד במציאות שהוא אינו רואה, וזאת כדרך קבע. אבל בלעם לא מתרשם מכך ומאיים על הבהמה עוד יותר. מדוע? נראה לי שמה שחבוי בדברי בלעם הנו שזה שהאתון יודעת יותר, יודעת את הדרך הנכונה, פשוט לא משנה.
גם שהמלאך נחשף לעיני בלעם, בסופו של דבר הוא מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו. האמת היא שהמלאך היה יכול לעצור את בלעם בכל שלושת הפעמים בהם אתונו הצילה את בלעם, או בכלל- אך הוא נותן לו את זכות הבחירה להמשיך הלאה. לא האתון ולא המלאך עוצרים את בלעם ובלעם ביודעו שמה שהוא הולך לעשות לא יצלח (בדיוק כמו אכילס) ממשיך במשימתו.

בלעם ממשיך בדרכו לקלל את ישראל בידעו שהוא הולך להיכשל, אכילס ממשיך בדרכו באמרו שהכשלון לא משנה, המוות שווה את המחיר של “להרגיע את נפשו”.

האדם יכול להחליט לעשות מה שהוא רוצה, אך גם שהאדם הולך כנגד המציאות, רצון השם יעשה. אך מה שמענין הוא שעל אף שהאדם יודע זאת הוא ממשיך הלאה.

שהחיה מקבלת את כח הדיבור היא סך הכל משקפת את מה שאמור להיות, אולי אפילו את מה שיהיה. החיה מצטיירת פה כיותר הגיונית מן האדם, כמחוברת יותר לטבע הבסיסי של המציאות, כחוזה תהליכים במציאות אותם האדם אינו מסוגל לחוות.

אך מה שמתגלה כאן הוא שהאדם מבין כמו החיה את המציאות, אך הוא בוחר ללכת כנגדה. זהו סוד כוח הדיבור, הדיבור הוא לא רק מתאר את המציאות, אלא גם מסוגל לשקף את רוח האדם שלעיתים מורדת במציאות. האדם יוצר מציאות על טבעית בעזרת הדיבור, זהו לב הבחירה של האדם להיות אדם. דווקא מן האינטראקציה של האדם והחיה, דווקא מתי שהחיה מקבלת את יכולת הדיבור אנו למדים משהו על הטבע האנושי, נקודת עומק שהיא מצד אחד סוד גדולת האדם, אך גם מקום כשלונו. האדם יכול לנצל את גדולתו לטוב או למוטב, אך בכך הוא אכן שונה מן החיה, לא בכך שהוא מדבר, אלא במה שהדיבור מבטא עבורו.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}