פרשת במדבר: ההזדמנות והאתגר של יום ירושלים

הרב ד"ר כתריאל ברנדר, נשיא וראש רשת מוסדות אור תורה סטון

ה- 29 – 30 באפריל, שנת 1948, היום החמישי לעומר, חול המועד פסח. העיר ירושלים נמצאת במצב איום. היהודים הגרים ברחביה ובמרכז העיר, מנותקים מהיהודים הגרים במקור חיים וברמת רחל. חיילי הלגיונות הערביים מאיישים את מנזר סן סימון, ומעליו הם יכולים, בעזרת הצלפים, להרוג כל אחד שרוצה להביא אוכל ליהודים שברחביה, במרכז ירושלים או במקור חיים ורמת רחל. לכן, הוחלט על ידי הלוחמים היהודים בפלמ"ח, באמצע פסח, לנסות לכבוש את סן סימון. למעשה, "קטמון" פירושה "על ידי המנזר" ביוונית, על יד מנזר סן סימון.

120 לוחמים מנסים לצור על מנזר סן סימון. אחד הלוחמים זורק רימון אל תוך המנזר והוא פוגע בחדר מלא בדלק, מה שיצר אור בהיר שהרס את ההפתעה שבחושך ואפשר לחיילי הלגיון הערבי להרוג לוחמים יהודים רבים. מתוך 120, 21 נהרגו ו- 83 נפצעו. הוחלט שיתר הלוחמים זקוקים להפוגה כדי להצליח בדרך יעילה יותר לעזור להגן על אזרחי ירושלים, לפני ההכרזה הרשמית על מדינת ישראל.

באותו הזמן, היה חשש: מה יהיה על אלו שנפצעו באורח קשה עד כדי כך שאי אפשר להזיזם? אם הם ייתפסו בידי הלגיון הערבי, הם ישרפו ויושמדו. לכן, הוחלט לייצר את "מצדה של ירושלים". המפקד של הפלוגה הלוחמת בעצמו היה עד לחבריו שנשרפו בידי הלגיון הערבי, וכשריד אושוויץ בעצמו, החליט שהלוחמים הללו, שיכולים לעזוב בכוחות עצמם, יעזבו עם אלו שנפצעו באורח קל והשאר יישארו אתו, והוא יכין את חומר הנפץ עבור על מנת לפוצץ אותו כשהם יהיו מוקפים בלוחמים ערביים. כך, היהודים לא יינתנו בידי לוחמים שישרפו את גופותיהם.

אולם, באותו זמן, הגיעה תגבורת מהלגיון הערבי בחברון שהחליטו דווקא לעצור את ההתקדמות במנזר סן סימון ולשוב לעיר העתיקה. וכך, מנזר סן סימון והחיילים הבודדים שנותרו בו ניצלו,  והאוכלוסייה היהודית, שמסביב יכלה לחדש את מלאי האוכל שהיו זקוקים לו כדי להתקיים, לא רק בפסח, אלא גם לאחר מכן.

המתנה של ירושלים, המתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו "ושב ה' אלוקיך את שבותך" [דברים ל:ג] במקום שהקדוש ברוך הוא מכריז ששארית העם היהודי מכל העולם יחזרו בסופו של דבר לישראל.

ב- 2020, 47% מהעם היהודי כבר התחילו לחיות בארץ ישראל ועד שנת 2038, משוער כי 74% מהעם היהודי יגורו במדינת ישראל. ב- 1883 לא היו בתים בירושלים מחוץ לחומות, ואילו כעת הבדיחה בירושלים היא שהציפור הלאומית היא המנוף, משום שאין אבן בירושלים שלא בונים עליה. אלוקים הצהיר בפני נביאיו – יקנו בתים, ושדות וכרמים בארץ הזאת.

נחגוג את המתנה שאלוקים נתן לנו של חיבור ירושלים, ביום ירושלים. האתגר של ירושלים עדיין לפנינו, משום שירושלים אמורה להיות מקום שמחבר בינינו ובעוד אלוקים פעל את חלקו, כפי שניכר, כמו ניסים שקרו במנזר סן סימון, אנו טרם פעלנו את חלקנו. ועל אף שהעיר מאוחדת, גאוגרפית, היא אינה עיר מאוחדת רוחנית. עדיין יש התכתשויות בכותל, עדיין יש שסעים באופן שבו אנו מדברים אחד עם השני. יום ירושלים אמור להיות יום שבו חוגגים את המתנה שאלוקים נתן לנו. אבל הוא גם יום שבו חוגגים את האחריות שיש לנו –  מרגע שאלוקים נתן לנו את המתנה הזו – לעשות את שלנו, איך אנחנו מדברים, אחד לשני, איך אנחנו מתקשרים אחד עם השני. זה המסר של ספירת העומר, על רקע יום חגה של ירושלים.