פרשת בשלח: מבחן האמונה

טור זה מוקדש לזכר שלמה חיים אריה לייב בן שמואל נחמו הכהן, ז”ל

צפורה (פרדמן) ראס (תוכנית חול במדרשת או"ת לינדנבאום 89'-90', תכנית ברוריה 94-95') היא רכזת לימודי קודש ומורה זו השנה ה-24 בחטיבת הביניים Ramaz בניו יורק.

פרשת השבוע היא שלב מעבר שבמהלכו מותירים בני ישראל את חיי העבדות מאחוריהם ופותחים במסע לעבר יעדם הסופי – קבלת התורה. עליהם להיפטר ממה שמכונה לעתים קרובות "המנטליות של העבד". לאורך תקופה של שבועות אחדים, מיציאת מצרים ועד מעמד הר סיני, עוברים בני ישראל כמה וכמה מבחנים. בראשיתה, רודף אחריהם צבא פרעה, בהמשכה הם מגיעים למרה ולא מצליחים למצוא מים לשתות; במדבר צין אין להם מזון, ברפידים שוב אין להם מים, ובסוף התקופה עמלק תוקף אותם. ניתן לראות בכל אחד מן האירועים הללו מבחן: כיצד יגיבו בני ישראל, שזה עתה נגאלו מדורות של עבדות, לאתגרים שבפניהם?

אם נתמקד בסיפור על המן, נראה את התמורה שחלה בבני ישראל הן בהערכתם את צורכיהם היום-יומיים והן בתפישת הזמן שלהם. ה' בוחן באופן מפורש את האמונה שלהם על מנת לברר אם יקבלו עליהם את עול התורה. בניגוד למרה, שם המתיק ה' מיד את המים המרים, כאן נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות ט"ז, ד'). מה טיבו של מבחן זה, למעשה? אם בני ישראל רוצים לאכול, עליהם לצאת לשדה מדי יום וללקט את המן שה' המטיר! אך לא מדובר רק במטלה או במשימה שיש להשלים על מנת להשביע את רעבונם. איסוף המזון מדי יום ביומו מחזק את אמונתם. הרשב"ם מסביר שמכיוון שמדי יום יהיו עיניהם נשואות אל ה', איסוף המן יגרום להם להאמין בו וללכת בדרכי תורתו.

אם נבחן את הסיפור יותר לעומק, נגלה שלא די בכך שבני ישראל ילקטו את המן מדי יום; ישנם כמה חוקים שנוגעים לנס הזה – כמה מותר להם ללקט, האיסור לשמור אותו עד למחרת, והאיסור ללקט בשבת.

הרש"ר הירש מתייחס למבחן של המן ומסביר שישנם כמה לקחים לחיים שבני ישראל אמורים ללמוד ממנו. בכך שעליהם לצאת לשדה וללקט את המן מדי בוקר, הם לומדים להיות חרוצים ולעבוד קשה. בכך שילקטו רק את כמות המן המספיקה להם ליום אחד, ילמדו את הלקח העוצמתי של האמונה; ברגע שייגמר להם המזון של אותו יום, לא יישאר להם אפילו פירור, ויהיה עליהם להמתין ולקוות שמחר יקבלו שוב מזון, ולא ירעבו. על אף שעוד במצרים למדו את הלקח הנוגע לעבודה קשה, הרי שצורכיהם הבסיסיים סופקו להם על ידי אדוניהם. כעת עבודתם הקשה נחוצה להישרדותם ולהישרדותן של משפחותיהם, ובה בעת מתאזנת על ידי הישענותם על הקב"ה.

בתוך הפרק הזה מופיע גם האזכור הראשון של השבת מאז תיאור הבריאה. כידוע, בני ישראל מקבלים ביום שישי מנה כפולה של מן שאינה מתקלקלת ועליהם להמתין ולאוכלה בשבת. בעוד שבימות החול אוכלים בני ישראל רק את מה שהתאמצו ללקט באותו היום, לקראת שבת עליהם לעמול יום קודם כדי שיוכלו לנוח למחרת. מדובר בהמחשה נוספת של האמונה שלהם. בשנות עבדותם, לא היו עתותיהם של בני ישראל בידיהם. הם עבדו כשנאמר להם לעבוד, ונחו כשאִפשרו להם לנוח. כאשר הם מקבלים על עצמם את שמירת השבת ונמנעים מכל מלאכה, מכירים בני ישראל בכך שהאופן שבו הם ממצים את זמנם מדגים גם הוא את אמונתם בה'. בניגוד לאופן שבו עשו את דבר אדוניהם הארציים במצרים, כאן במדבר הם מצייתים לבורא העולם כולו.

במאה ה-21 יכולים גם אנו ללמוד מלקחי האמונה ולהעריך את הזמן שבידינו. החיים שלנו כה תובעניים, עד כי נדמה לעתים שאין לנו שליטה על הזמן שלנו. בין אם מדובר בעבודה, בלימודים, עם המשפחה או החברים, לפעמים אנו חשים שלא נותר לנו זמן לעצמנו. אולי פעולה יום-יומית שתחזק בנו את האמונה, כגון לימוד, תפילה או מעשה חסד, יכולים לרומם את עתותינו ולצקת קדושה בזמן שבידינו.