"המדרש והמיתוס" פרשת דברים: לרפא את הפה

ספר דברים בו מופיעים נאומיו הגדולים של משה רבינו לפני מותו, והנאום הזה שנהנו נאום של אדם, אדיר ככל שיהיה נכנס לתוך תורה שבכתה. רבים וטובים דנו בשאלה איך דבר זה יכול להיות, החל מן הגמרא עצמה ובהמשך בראשונים ופרשני המקרא והיהדות לאורך כל הדורות כולם. יש כאלו שכבר רואים בספר דברים את הנקודה הראשונה של תורה שבעל פה שכבר נמצאת בתוך תורה שבכתב, במיוחד לאור ההבדלים המשמעותיים שאנו מוצאים בין נאומו של משה והגירסא שלו לאירועים שהתרחשו בחומשים הקודמים.
כך עולה במפורש מדברי האור החיים על הפסוק הראשון של דברים.:
"אלה הדברים וגו'. אלה מיעט הקודם, פי' לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז"ל (מגילה ל"א ב) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה."
הרקע לדברים אלו של אור החיים הנה הגמרא במגילה בה נאמר שקללות במשנה תורה משה מפי עצמו אמרן.
כמובן הדברים של אור החיים, מאתגרים מאוד את התפיסה של הרמב"ם בהלכות תשובה:
"כל האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר, משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה"
הרמב"ם מבסס את דבריו על מימרא שמופיעה במסכת סנהדרין:
"כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה"
רבים הציעו הסברים לסתירה בין המקורות שהפכה להיות מחלוקת ראשונים של ממש. אחת מן הדרכים לתרץ את הסתירה, הנה האמירה שהדברים שאומר משה הנם המענה והתרגום שלו לקריאה האלוקית של ארבעת החומשים הקודמים ולחווית הנבואה שלו, דהיינו המילול שלו לנכוחות האלוקית אותה הוא חווה לאורך כל המסע הארוך של ישראל ממצרים ואף ברגעי הנאום שלו וכך הוא מביא את הדברים לידי ביטוי. בדרך זו יוצא שמשה מצד אחד אומר את הדברים שלו ומצד שני כל מילה שלו נובעת מן הנכוחות האלוקית, הוא נותן מילים, את המילים של ספר דברים, לתחושה ולנבואה שאינה באה בצורה מילולית. דיונים אלו ועוד מתפתחים בקרב גדולי ישראל בעקבות הפתיחה של ספר דברים שמביא את דברי משה.
לכן, לא מפתיע שסביב תחילת ספר דברים המדרש (דברים רבה א א) לוקח הזדמנות להגדיר את ההלכות של כתיבת ספר התורה מה שמביא לידי ביטוי דיונים ביחס לקדושת ספר תורה בפרט ושל התורה עצמה בכלל:
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" – הלכה: אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון? כך שנו חכמים: "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבים אלא אשורית" רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ומה טעמו של רשב"ג שאומר: מותר לכתוב ספר תורה יונית? כך לימדונו רבותינו, אמר בר קפרא: שכתוב: "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" – שיהיו דבריו של שם נאמרים בלשונותיו של יפת, לכך התירו שיכתבו בלשון יונית. אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו ד) – ואין "עץ חיים" אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג יח). ולשונה של תורה מתיר את הלשון. תדע לך: לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים. ומה הוא שבחם? שהן מרפאים את הלשון שנאמר: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל" (יחזקאל מז יב). מנין שהיא רפואה של לשון? שנאמר: "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (שם). מהו "לתרופה"? רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: לתרפיון. וחד אמר: כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה … ר' לוי אמר: מה לנו ללמוד ממקום אחר? נלמד ממקומו. הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו: "לא איש דברים אנכי" (שמות ד י). כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין: "אלה הדברים אשר דבר משה".
המדרש עומד על מספר נקודות, בראש ובראשונה המדרש מלמדנו שמותר לכתוב את התורה יוונית. זוהי עובדה מפתיעה ביותר, במיוחד לאור הידוע לנו על המאבק העקרוני שמתנהל בין תרבות ישראל לתרבות יוון.

המדרש עומד על כך ששפת התורה, הלשון של התורה אמורה לרפא, לרפא את הדובר אותה. המדרש מלמד אותנו שאל לנו לקרות לרפא- אלא לרפא את הפה. לכן משה שהיה מגמגם, לאחר שקבל את התורה מסוגל לשאת נאום ארוך ורהוט כמו ספר דברים. אך מה אם העם לא מסוגל לדבר את התורה? איך התורה תהיה עץ חיים למחזיקים בה? איך התורה תרפא? מה יהיה במצב בו שפת התורה רחוקה מן העם? איך אז התורה תרפא את הפה? הפתרון לכך הנו שנדאג ששפת התורה תהיה מותאמת ללומדים אותה. שהמדרש הנ"ל נאמר רוב עם ישראל דיבר יוונית ולכן המדרש מלמדנו שניתן לכתוב את התורה גם ביוונית.

התוספתא מרחיבה עוד יותר את הדיון על הכתב של התורה ועל שפת התורה ומביאה לנו את דעתו המהפכנית של רבי יוסי על הנושא:

"ר' יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אילמלא קידמו משה. נאמרה במשה עלייה ונאמרה בעזרא עלייה. נאמרה במשה עלייה שנאמר: "ומשה עלה אל האלהים" (שמות יט ג), נאמרה בעזרא עלייה: "הוא עזרא עלה מבבל" (עזרא ז ו). מה עלייה האמורה במשה לִמֵד תורה לישראל, שנאמר: "ואותי צוה י"י בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים" (דברים ד יד), אף עלייה האמורה בעזרא לִמֵד תורה בישראל, שנאמר: "כי עזרא הכין את לבבו לדרוש בתורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט" (עזרא ז י).אף ה וא ניתן בידיו כתב ולשון שנאמר: "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית" (עזרא ד ז) – מה תורגמו ארמית אף כתבו ארמית. ואומר: "ולא כהלין כתבא למיקרי ופישרה להחוואה למלכא" (דניאל ה ח), מלמד שבאותו היום ניתן (נוּתָן). ואומר: "וכתב לו את משנה התורה הזאת" – תורה עתידה להשתנות. ולמה נקרא שמה אשורי? על שום שעלה עמהן מאשור."

מדברי ר' יוסי עולה שעזרא הסופר- נחשב גם הוא המביא של התורה לעם ישראל- ראיה לכך הנה העובדה שהוא שינה הן את הכתב והן את הלשון של התורה – כלומר כתב לידה ספר תרגום. לצד ספר התורה שהיה כתוב בכתב עברי קדום וכמובן בלשון הקודש (עברית) יצר עזרא ספר תורה בלשון ארמית ובכתב ארמי (המכונה גם אשורי) ואח"כ המיר גם כתיבת את ספר התורה מכתב עברי לכתב אשורי שהיה יותר נוח לקריאה ויותר מקובל על העם שהיה באותה תקופה בציון. המדרש מנמק דבר זה מן המילים וכתב לו את משנה התורה הזאת- מכאן אנו רואים שעתידה תורה להשתנות!

אך האם התורה באמת משתנה?

כשם שמי שאומר שמשה אמר פוסק מן התורה בעצמו מבזה את השם ומצד שני אנו אומרים שמשה אמר את הקללות במשנה תורה(ואולי אף את כל משנה תורה) בעצמו ושתי האמירות נכונות בבת אחת, דבר זה נכון גם ביחס לכלל התורה.

התורה משתנה ולא משתנה כאחד.

מה שמשתנה אינו התורה עצמה, אלא הדרך בה אנו מתייחסים אליה. הדרך בה אנו קוראים אותה, אפילו השפה שלה, מבחינה זו כתיבת התורה יוונית אינה כמו שהתורה התקבלה בסיני, כתיבת התרגום ושפה אשורית אינה כרגע נתינתה.

זהו שינוי.

אך מאידך, התורה עצמה, אינה הפונטיקה שלה, אינה השפה שלה, אלא היא עצם הרעיון של ההתגלות של האלוקים לעמו והמענה האנושי לזאת ההתגלות, המענה האנושי לתחושת הפליאה שעולה מן ההתעניינות האלוקית. שמדברים את הנוכחות האלוקית, היא מרפאת את הפה. המגומגם, מתגלה כדבר דבור על אופניו.

ישנה עוד דת שביסודה עומד סיפור של נתינה של ספר מופלא שהנו דבר האל לעולם- דת זו הנו האסלאם. על פי האסלאם הקוראן ירד למוחמד בשפה הערבית ודווקא בשפה זו בחר האלוקים להתבטא. לכן, אין ראוי לתרגם, להגות ולקרוא את הקוראן בכל שפה אחרת, כל שינוי שפה יוביל לעמעום המסר האלוקי לבני האדם. כל תרגום שכן מתורגם, נחשב בעיני המסולמים לפירוש ולא לתרגום ואינו הקוראן ממש.

הקוראן ניתן לאדם והוא שלם בעצם נתינתו. המקום האנושי ביחס לקוראן הנו פאסיבי- קבלתו, לימודו בעל פה, אך לא מעבר לכך.

אל מול דברים אלו בולטת תפיסת חז"ל המדרשית כתפיסה שונה לחלוטין. האם זה אומר שחז"ל ייחסו פחות קדושה לתורה? ודאי שלא.

משה רבינו עצמו, הוביל את הדרך בספר דברים. התורה אינה רק מה שכתוב בה, אלא עצם הרעיון שעומד בלבתה, תגובת האדם לאלוקים. היחס של חז"ל לספר הספרים, היחס של משה לתורה שהתקבלה בסיני, החופש הפרשני ביחס לתורה זאת, החופש השפתי ביחס לתורה זאת, מלמד אותנו יותר מכל על המרכזיות של האדם ביחסו אל התורה.

רק כך יכולה התורה להפוך להיות עץ חיים שמרפא את הפה, רק שמשה פותח בדבריו בספר דברים, הפה שלו מתרפא, כי בכך משה מראה לנו ולכל לומדי התורה אחריו, שאת התורה צריך להפנים ולומר בלשוננו אנו. זהו המסר המהפכני שספר דברים נושא עמו, מסר שרלוונטי מאוד גם לנו אלפי שנים אחרי נאומו האדיר של משה.