פרשת האזינו = התורה?
הרבנית דינה (פרוינדליך) ראק היא חברת סגל במדרשת או"ת לינדנבאום בירושלים ומלמדת תלמוד והלכה בנוסף להיותה רכזת תוכנית המתמידות.
פרשת האזינו היא פרשה ייחודית מפני שכמעט כולה כתובה כשירה. אפילו בספר התורה עצמו, פסוקי שירת האזינו כתובים בשני טורים ולא בשורות ארוכות כמקובל.
ואולם, למרבה ההפתעה, מפרשים חז"ל את הפסוק (דברים, ל"א, י"ט) "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת" כהתייחסות לתורה כולה ולא לשירת האזינו המתחילה בפרק שלאחר מכן (סנהדרין דף כ"א ע"ב ונדרים דף ל"ח ע"א) (לפרשנות זו יש השלכות משמעותיות מפני שהיא הופכת את הפסוק שלנו למקור למצווה חדשה – המצווה שלפיה על כל יהודי לכתוב לעצמו ספר תורה. וראו את הלכות ספר תורה לרמב"ם פרק ז' הלכה א', וכן מצווה תרי"ג בספר החינוך). מה גרם לחז"ל להימנע מן הפרשנות המתבקשת ש"השירה הזאת" מתייחסת לשירת האזינו ולהעדיף את הפירוש המפתיע שלפיו המילים הללו מתייחסות לתורה כולה?
אם נבחן את הפסוקים נגלה שהפרשנות של חז"ל, שממבט ראשון נדמית מאולצת מעט, נובעת למעשה ישירות מהטקסט עצמו. על אף שבתחילה היה נראה לנו ברור שהמילים "השירה הזאת" בפסוק י"ט בפרק ל"א מן הסתם מתייחסות לשירת האזינו שמתחילה בפרק ל"ב (כפי שאכן סוברים רש"י ורמב"ן), מביטויים נוספים בטקסט מתברר כי הן מתייחסות דווקא לתורה בכללותה. לדוגמה, בפסוקים כ"ב–כ"ד בפרק ל"א כתוב: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם…". מפסוקים אלה עולה כי השירה שכתב משה הייתה התורה. בדומה לכך, בסוף שירת האזינו, כתוב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם … וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם … דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". בנוסף, בפרק ל"א פסוק כ' אומר ה' למשה ש"השירה הזאת" היא לעֵד, וכעבור שישה פסוקים בלבד, מורה משה ללויים להניח את ספר התורה שזה עתה כתב לצד (או בתוך, ישנה מחלוקת כמובן) הארון "והיה שם בך לעֵד". כלומר שוב ניתן לראות בבירור את הקבלה בין המילים "השירה הזאת" לספר התורה כולו.
מן הדוגמאות הללו עולה כי ה' כתב את החלק הזה במכוון באופן שמטשטש את ההבחנה בין שירת האזינו ובין התורה כולה. (מועיל ומעניין מאוד לקרוא את פסוקים י"ד–ל' בפרק ל"א ואת פסוקים מ"ד–מ"ז בפרק ל"ב פעמיים – פעם אחת תוך פירוש כל מופע של המילה "שירה" כמתייחסת לשירת האזינו, ופעם שנייה תוך פירוש כל מופע של המילה "שירה" כמתייחסת לתורה כולה). החילופים הללו בפסוקים בין שירת האזינו לתורה כולה מוכרחים לשקף מכנה משותף בין השתיים. במה מייצגת שירת האזינו את התורה בכללותה? וכיצד ניתן לכנות את התורה "שירה"?
מדוע ראויה שירת האזינו שישוו אותה לתורה כולה? היבטים רבים בפרשה זו תורמים להיותה מייצגת מושלמת של התורה, בראש ובראשונה העובדה שהיא מכילה כמעט את כל תולדות העם היהודי – מבחירתו של ה' בבני ישראל דרך עזיבתנו אותו לטובת אלוהים אחרים ועד לגלותנו ובסופה, לגאולתנו. כפי שאומר הרמב"ן בצטטו את ספרי: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא".
אחת ממטרות העל של התורה היא פיתוח הקשר בין הקב"ה לבני ישראל. מכיוון ששירת האזינו מתארת את היחסים בין ה' לעמו מראשיתם, את העליות והמורדות, את ימי החסד והדחייה, את הסתר הפנים והפיוס שבסופם, היא מגלמת בכך את התורה כולה.
הנצי"ב, בהקדמתו לחיבורו על ספר בראשית, מביא הסבר מופלא לשאלה מדוע התורה מכונה שירה. הוא כותב שמהות השירה היא היותה תמציתית – מילים בודדות שנבחרו בקפידה ובכוחן להביע רגש ומשמעות רבים. בנוסף, אופייה המרוכז והחידתי לעתים מאפשר למשורר ליצור כמה רבדים של משמעות בשיר אחד, ולהציב בפני הקורא את האתגר והעונג שבפענוח המסרים המרובים. ממשיך הנצי"ב ואומר שכך, כל מילה בתורה נבחרה בכוונה על ידי הקב"ה, ובכל פסוק הטביע אין-סוף פרשנויות. קשה לתפוש כיצד על הטקסט הזה, שנכתב לפני אלפי שנים והוא כנראה הטקסט הנלמד ביותר בתולדות היקום, עדיין נכתבים ספרים וחידושים מדי שנה! אין ספק שהתורה שלנו היא השירה העמוקה ביותר שנכתבה אי פעם.
נחמה לייבוביץ' מקשרת את הרעיון הזה למילים שמופיעות בסוף פרשתנו: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" (דברים, ל"ב, מ"ז). במסכת פאה פרק א' הלכה א' מפרשים חז"ל את הביטוי כך: '"כי לא דבר רק הוא מכם' – ואם הוא ריק – מכם, למה? שאין אתם יגיעין בו." התורה מכילה חוכמה אין-סופית; האתגר הניצב בפנינו הוא לחשוף אותה.
ההתייחסות לתורה כולה כאל שירה מזכירה לנו שהתורה מטבעה היא שירית, אפילו החלקים העלילתיים והמשפטיים שבה, לא כל שכן שירת הים (שמות, ט"ו, א'–י"ט), שירת הבאר (במדבר, כ"א, ט"ז–י"ח) ושירת האזינו (דברים, ל"ב, א'–מ"ג). היא מזמינה אותנו לצלול לעומקה ולחקור אותה במבט רענן וסקרן, להשתדל בכל פעם להעמיק בה מעט יותר, להבין אותה מעט יותר, ואולי אפילו לגלות בה איזה חידוש משל עצמנו.
