חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ פרשת האזינו: שמים וארץ

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת האזינו, שירתו הגדולה של משה, מלאה ברמזים להתרחשויות שונות בעברו של עם ישראל וכנראה גם ברמזים בהקשר של עתידו. השירה מתארת את המצאת בני ישראל במדבר, על השגחת השם כמו הנשר שמגן על הגוזלים ואולי גם על העתיד, על הקושי שינבע מן העתיד בו אמנם הדברים יהיו קלים יותר לעם בטח ביחס למציאות חייו במדבר, אך הקלות היא זו שיכולה להוביל לחטא ולענישה אלוקית ואיך בסופו של דבר השם יגאל את עמו ויכפר אדמתו על עמו.

אין ספק שלפחות מבחינתו של משה מדובר בשיא היצירה שלו, כמה וכמה פעמים לאורך הפרשות האחרונות הוא מתייחס לשירה כנאום המפתח שלו לעם ישראל.

ואכן, מדובר בשירה שהולכת עם עם ישראל ומזכירה לעם את גדולתו של משה ואת השפעתו של משה על כל דבר ודבר שעם ישראל עושה.

בגלל העומס המבורך של השירה, כמעט ניתן לפספס את העובדה הפשוטה, שלפי משה השמים מאזינים והארץ שומעת:

דברים פרק לב פסוק א (פרשת האזינו)

(א) הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי:

חייבים להודות שהדברים מפתיעים, מאז ימי הבריאה, בתורה שבכתב אין כמעט התייחסות לשמים ולארץ כישויות חיות. השמים והארץ הנן בריאות שנראות דוממות. יש לכך סיבה טובה מאוד. רוב בני האדם ראו הן בשמים והן בארץ אלים שיש לעבוד אותם. לא רק אלים, אלא את האלים התשתיים ביותר, האלים שהנם הורי האלים אותם בני האדם עובדים. בין אם מדובר ב”פאן” בתרבות הרומית, או ב”גאיה” בתרבות היוונית או שמות אחרים בתרבויות קדומות יותר. השמים והארץ נחשבים לתשתית של הקיום ולכן לישויות הגדולות ביותר.

ברור לחלוטין מדוע התורה שמנסה לייסד תפיסה אמונית חדשה של אמונה באלוקים בורא העולם אך שאינו העולם עצמו, תרחיק את השמים ואת הארץ מן ההגשמה. והנה משה רבינו בנאומו הגדול, בשירתו הנצחית, דומה שהוא מגשים אותם מחדש.

המדרשים נדרשים לנקודה זו ותוקפים אותה בצורה מרתקת:

מדרש הגדול דברים פרק לב פסוק א (פרשת האזינו)

“ד”א האזינו השמים ואדברה. מפני מה העיד בהן שמים וארץ, ר’ יהודה מושלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו שני אפיטרופים והשלים להן את כל מה שיש לו ומסר להן את בנו. אמר להן הרשות בידכם, בשעה שבני עושה רצוני תהוא מאכילין אותו ומשקין אותו ומכסין אותו, ובשעה שאין בני עושה רצוני אל יטעם משלי כלום. כך בשעה שישראל עושין רצונו שלהקב”ה מה נאמר בהן, יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב (לעיל כח, יב), ובשעה שאין ישראל עושין רצונו שלהקב”ה מה נאמר בהן, וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים (יא, יז).”

בחלקו הראשון של המדרש נמשלים השמים והארץ למשרתים/ שותפים של הקדוש ברוך הוא, אך ברור מן המדרש ובעקר מן הנמשל שמי שמפעיל את השמים ואת הארץ, הנו אלוקים, הקדוש ברוך הוא עוצר את השמים, הוא פותח את אוצרו הטוב.

אך בהמשך המדרש אנו רואים נקודות אחרות:

“ד”א האזינו השמים. ר’ יהודה מושלו משל למה הדבר דומה למלך שמסר את בנו לפידגוג על מנת שלא יהא מזיזו. אמר אותו הבן סבור אבא שנתהנה כלום שמסרני לפידגוג, עכשו אני יושב ומשמרו והוא אוכל ושותה וישן ואני הולך ועושה רצוני. אמר לו אביו אף אני לא מסרתיך לפידגוג אלא שלא יהא מזיזך. כך אמר משה לישראל יכולין אתם לעבור מתחת כנפי שמים או לזוז מעל הארץ ולא עוד אלא שהשמים מגלים שנאמר יגלו שמים עונו (איוב כ, כז).

ומנין שאף הארץ מודעת שנאמר וארץ מתקוממה לו (שם).

למחר כשיעמדו ישראל בדין אין אנו יודעין מי קלקל במי, אם ישראל קלקלו לפני המקום, ואם המקום שינה את ישראל, כשהוא אומר ויגידו שמים צדקו וג’ (תהלים נ, ו),

הרי ישראל קלקלו לפני המקום, ולא המקום שינה את ישראל, וכן הוא אומר, כי אני ה’ לא שניתי (מלאכי ג, ו).”

בחלקו השני של המדרש השמים והארץ הם אכן ישויות חיות, אך תפקידם הוא להיות מעין משגיחים עבור הקדוש ברוך הוא על עם ישראל. גם אחרי שעם ישראל עוזב את המדבר שם הוא נמצא תחת ההשגחה התמידית של הקדוש ברוך הוא, גם אחרי תום תקופה זו, יש מי שמשגיח ותפקידו לדווח להקדוש ברוך על המעשים של עם ישראל, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים. מי שתפקידם לעשות כן, הם השמים והארץ. המדרש בכדי להסביר נקודה זו עומל קשה להראות שאכן לשמים ולארץ ישנה מודעות והם מסוגלים לדווח להקדוש ברוך הוא.

חלקו האחרון של המדרש, דומה ומחזיר אותנו לאותה התייחסות לשמים ולארץ כתשתית של כל המציאות:

“ד”א האזינו השמים. ר’ נחמיה מושלו משל למה הדבר דומה לאחד שיצא בנו לתרבות רעה, קבל עליו לאחיו, קבל עליו לשכניו, קבל עליו לקרוביו, ולא זז האב קובל עליו והולך עד שאמר לו בני לשמים ולארץ למי אקבול עליך חוץ מאלו, לכך נאמר האזינו השמים ואדברה.”

השמים והארץ הנם מי שיש לפנות אליהם שהילד יוצא “לתרבות רעה” זאת מאחר והם הישויות המרכזיות ביותר בהוויה ובקיום.

המשך המדרש מחזק מגמה זו:

“ד”א האזינו השמים. אמר משה לישראל משני דברים הללו אתם נבראין, נשמתכם מן השמים וגופכם מן הארץ, שכן כתיב וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים (קהלת יב, ז), אם אתם עושין רצונו שלהקב”ה אין כל בריה שולטת בכם, כשם שאין כל בריה יכולה לשלוט ברוח ואם אינכם עושין רצונו שלהקב”ה הרי אומות העולם שולטין בכם ומשעבדין אתכם, כשם שהגוף כל יד אוחזת בו ושולטת בו. לפי כך הרי שניהן מעידין בכם. וכן ביום הדין קורא הקדוש ברוך הוא לרוח מן השמים ומנער את הגוף מן הארץ ודנן כאחד, שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו (תהלים נ, ד).”

לפי המשך המדרש לא סתם יש לפנות לשמים ולארץ, כיוון שבמידה מסוימת השמים והארץ הנם האמא והאבא שלנו, בכולנו יש שמים ובכולנו יש ארץ, משני דברים אלו “אנו נבראים”, כדברי המדרש ועל כן משה רבינו פונה דווקא לשמים ולארץ כעדים האולטימטיבים.

כאמור, הדברים אכן מוקשים, הדברים נראים כהיפוכה של מגמת התורה.

חייבים להודות שאין זו הפעם היחידה בה משה רבינו מתייחס לארץ או יותר נכון לאדמה כישות חיה. שקרח מורד במשה רבינו, אומר משה את הדברים הבאים:

במדבר פרק טז פסוק כו (פרשת קרח) – לב (פרשת קרח)

(כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם:
(כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם:
(כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְקֹוָ֣ק שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי:
(כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְקֹוָ֖ק שְׁלָחָֽנִי:
(ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְקֹוָ֗ק וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יְקֹוָֽק:
(לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם:
(לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ:

משה רבינו עומד מול המשכן האלטרנטיבי שבנו קרח ודתן ואבירם ומאיים עליהם שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותם. האדמה אמנם נבקעת מתחת לקרח ודתן ואבירם, אך יש לשים לב שלא היא זו שבולעת אותם, אלא הארץ פותחת את פיה ובולעת אותם.

מדוע הארץ לא הקשיבה למשה? כנראה הדברים טמונים ברגע מכונן שמופיע בתחילתה של התורה. ידוע שפרשיות בראשית ונח באות ללמד אותנו משהו על הארכטיפים של האנושות אך לא רק של האנושות אלא גם של הקיום עצמו:

בראשית פרק ד פסוק א (פרשת בראשית) – יא (פרשת בראשית)

(א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְקֹוָֽק:
(ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה:
(ג) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיקֹוָֽק:
(ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְקֹוָ֔ק אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ:
(ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו:
(ו) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ:
(ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ:
(ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ:
(ט) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי:
(י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה:
(יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ:

בעת שרוצח קין את הבל האדמה פוצה את פיה, בדיוק כמו שמשה ביקש ממנה לעשות המון שנים אחר כך לקרח ועדתו, ולוקחת את דמי הבל. אין זה המקום לנתח את רצח קין את הבל, זאת עשינו במאמרים אחרים ועד נעשה בעתיד, אך אי אפשר להתעלם שהשם מקלל את האדמה שפצתה את פיה. הדבר מלמד אותנו שהאדמה למדה את הלקח שלה ולא פוצה את פיה שוב, אפילו שמשה ביקש, הארץ היא זו שפותחת את פיה ולא האדמה.

אכן, פרשת בראשית מלאה בדוגמאות שנראה שמספרות לנו על עצמאות הטבע, על בחירות שחלקים שונים מן הטבע לוקחות (ויודעים המדרשים על הלבנה ועל הארץ בימי הבריאה- שדיברו אל מול אלוקים או שהצמיחו דברים שאינם כפי פקודתו המדויקת של אלוקים).

נראה שברגעים אחרונים אלו של משה, משה מסיר את הלוט מעל משהו שהתורה ניסתה להסתיר, לפחו משה מנסה להסתיר מבני ישראל.

העובדה שכל המציאות כולה נבראת ולא רק האדם, מלמדת שלכל המציאות כולה יש עמידה אל מול אלוקים כישות עצמאית. אמנם האדם מקבל את האחריות על המציאות, אך אין זה אומר שהוא עומד אל מול אלוקים לבדו.

אמנם ישנם דרגות שונות או ביטויים שונים של הבריאה, אך כל המציאות כולה היא נבראת וככזאת היא כולה עומדת אל מול האלוקים. זה דברים שמאוד מסובך לומר לעם שכרגע יוצא מארץ אלילית בה כל כוח שגדול מן האדם נחשב כאל.

אך המקרא מנסה ללמד אותנו שעל אף שישנם כוחות וישויות שגדולות מן האדם, כמו השמים והארץ, על האדם מוטלת האחריות לעבוד ולשמור על המציאות, על אף חולשתו. אחריות לא מגיעה יחד עם חוזקה, אלא יחד עם יכולות אחרות, בעיקר עם מוסריות ובחירה. האדם הוא הישות המוסרית, הבוחרת ועל כן מוטלת עליה אחריות. אך דבר זה לא אומר שהאדם לבד- יש גם שמים וארץ, שמשה משביע אותם להעיד על בני ישראל לנצח.

לעמוד “המדרש והמיטוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}